אנחנו כבר קצת מכירות אז אני מניחה שאתן יודעות שהמסורת היהודית היא לא מהתחומים שאני חזקה בהם, אבל חגים אני מאוד אוהבת- לא משנה לי איזה חגים אגב, חגים באשר הם. בכל מסורת יש את מה שיפה בה, ולדעתי גם אין לנו מספיק חגים- בהודו למשל יש הרבה יותר מ360 חגים בשנה, מה שאומר שאם אתה דבק במסורת יש חג או שניים כל יום, ולא אמורים לעבוד בכלל. איך אומרים בהינדי אשריך? אני לא בקיאה לעומק במשמעויות ובפרשנויות של חגי ישראל, מה שמאוד בולט בשבילי ויפה בעיני זאת ההתחשבות של החגים והתאמתם להלך הרוח

רובנו כאן אמהות לילדים קטנים, ומבינות מדי פעם באימה (או שאולי כבר לא) שזאת המציאות היחידה שהילדים שלנו מכירים- תקופות של אזעקות מדי פעם בתכיפות הרבה יותר מדי גבוהה, אבא שנעלם למילואים, אמא שבסטרס, תקופות שפתאום לא בטוח לצאת מהבית ואם יוצאים אז שיהיה מרחב מוגן קרוב. ילדים בני כלום שיודעים לבדוק קודם כל איפה נמצא המרחב המוגן ואיפה המקלט הקרוב. אבל רובנו כנראה לא עוצרות לחשוב שמהצד השני, זאת האמהות היחידה שאנחנו מכירות. ובואו נעצור לחשוב על זה רגע. ביחד. דברים כאלה עדיף לעשות בי

לא רבות מאיתנו זכו להיות נוכחות בלידות. לא רבות מאיתנו יזכו להיות נוכחות בלידות. לא רבות מאיתנו ראו או יראו תינוקות יוצאים לאוויר העולם כלומר, את רגע הלידה עצמה. זאת בעצם שפה נקייה לעובדה שהדרנו את הלידות (ואגב גם את המוות) מספקטרום החוויה האנושית. רגעי הקיצון האלה שהם חלק הכרחי וטבעי מאוד מהחיים הוסתרו בתוך בתי החולים, הופקדו בידיים זרות - ואלו, מיומנות כפי שיהיו, הן בראש ובראשונה זרות לנו. אפילו האפשרות לבחור או לכל הפחות להכיר מראש את מי שתהיה המיילדת שלנו, נעלמה ביחד עם ה

וכך הפכתי להערת שוליים. הציטוט הזה לקוח מהפרולוג של האוהל האדום, ספר מעורר השראה שאני ממליצה עליו בחום לכל אחת. שם הוא מכוון לדינה, ביתם של לאה ויעקב, אחותם של יוסף ושנים עשר אחיו, שהפכה להערת שוליים שלא מוזכרת כלל בטקסט התנכי. הספר כולו מספר עליה, ויותר נכון- היא מספרת אותו, מנקודת המבט שההיסטוריה שלנו טיאטאה מתחת לשטיח. נקודת המבט של הנשים. גם הסיפור שלנו הרבה פעמים מטואטא מתחת לשטיח. הרבה פעמים אנחנו מטאטאות אותו לשם במו ידנו. ולפעמים מכורח הנסיבות, על אחת כמה וכמה כשאנחנו

כמה שאנחנו מתכוננות ללידה- יש לנו קורסי הכנה ללידה, איך לנשום, מה לאכול, כמה להתאמן, איך לזרז, איך להאט וכמובן כמובן- מתי בדיוק לצאת לבית חולים. אם בחרנו ללדת בבית חולים כמובן. כל אלו יהיו הרבה פעמים מסובסדים ברמה כזאת או אחרת, ושלא תבינו לא נכון- אני מאוד בעד. אני חושבת שזאת התקדמות אדירה, לא פחות מאדירה, ההכרה בכך שהדבר הכי חשוב שאנחנו עושות בתור נשים צריך לקבל הכרה ברמה הכלכלית. לכל הפחות בצורת הזאת. אבל אצל הרבה מאיתנו, הרבה מאוד מאיתנו, הרגע שאחרי הלידה, הימים שאחרי הליד

חברה אמרה לי פעם- אולי כדאי להחליף את המילים בביטוי הזה שלך. מורשת קרב. זה כל כך לא…. נשי. כל כך לא…. לידות. כל כך לא…. כל כך לא כמו שזה אמור להיות. כמו שהיינו רוצות שזה יהיה. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד, וסיפורי הלידה שלנו הפכו להיות מורשת הקרב שלנו, הנשים. יצא לי ללוות נשים שהגיעו ללידה כמו לשדה קרב- מוכנות להילחם עם צוות שמראש הוגדר כמזיק. יצא לי ללוות נשים שהגיעו ללידה מתמסרות וסומכות- מאמינות שהן בידיים טובות של מי שרוצות לעזור. לא תמיד יש לכך השפעה על מהלך הלידה עצמה-

היא שם. תמיד שם. אנחנו רואות אותה מזוויות שונות- לפעמים מתוך התנשאות. לפעמים מתוך רחמים. לפעמים מתוך קנאה. קנאה כי כמה קל לפעול כשלא...

כמה שהמשפט הזה צורם ככה הוא גם נוגע עמוק, הבנה עמוקה שאנחנו ממהרות מאוד, ממהרות מדי, למסך. להסתיר. להחזיר אותה למקום שממנו היא באה....