וכך הפכתי להערת שוליים. הציטוט הזה לקוח מהפרולוג של האוהל האדום, ספר מעורר השראה שאני ממליצה עליו בחום לכל אחת. שם הוא מכוון לדינה, ביתם של לאה ויעקב, אחותם של יוסף ושנים עשר אחיו, שהפכה להערת שוליים שלא מוזכרת כלל בטקסט התנכי. הספר כולו מספר עליה, ויותר נכון- היא מספרת אותו, מנקודת המבט שההיסטוריה שלנו טיאטאה מתחת לשטיח. נקודת המבט של הנשים. גם הסיפור שלנו הרבה פעמים מטואטא מתחת לשטיח. הרבה פעמים אנחנו מטאטאות אותו לשם במו ידנו. ולפעמים מכורח הנסיבות, על אחת כמה וכמה כשאנחנו

כמה שאנחנו מתכוננות ללידה- יש לנו קורסי הכנה ללידה, איך לנשום, מה לאכול, כמה להתאמן, איך לזרז, איך להאט וכמובן כמובן- מתי בדיוק לצאת לבית חולים. אם בחרנו ללדת בבית חולים כמובן. כל אלו יהיו הרבה פעמים מסובסדים ברמה כזאת או אחרת, ושלא תבינו לא נכון- אני מאוד בעד. אני חושבת שזאת התקדמות אדירה, לא פחות מאדירה, ההכרה בכך שהדבר הכי חשוב שאנחנו עושות בתור נשים צריך לקבל הכרה ברמה הכלכלית. לכל הפחות בצורת הזאת. אבל אצל הרבה מאיתנו, הרבה מאוד מאיתנו, הרגע שאחרי הלידה, הימים שאחרי הליד

חברה אמרה לי פעם- אולי כדאי להחליף את המילים בביטוי הזה שלך. מורשת קרב. זה כל כך לא…. נשי. כל כך לא…. לידות. כל כך לא…. כל כך לא כמו שזה אמור להיות. כמו שהיינו רוצות שזה יהיה. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד, וסיפורי הלידה שלנו הפכו להיות מורשת הקרב שלנו, הנשים. יצא לי ללוות נשים שהגיעו ללידה כמו לשדה קרב- מוכנות להילחם עם צוות שמראש הוגדר כמזיק. יצא לי ללוות נשים שהגיעו ללידה מתמסרות וסומכות- מאמינות שהן בידיים טובות של מי שרוצות לעזור. לא תמיד יש לכך השפעה על מהלך הלידה עצמה-

היא שם. תמיד שם. אנחנו רואות אותה מזוויות שונות- לפעמים מתוך התנשאות. לפעמים מתוך רחמים. לפעמים מתוך קנאה. קנאה כי כמה קל לפעול כשלא...

כמה שהמשפט הזה צורם ככה הוא גם נוגע עמוק, הבנה עמוקה שאנחנו ממהרות מאוד, ממהרות מדי, למסך. להסתיר. להחזיר אותה למקום שממנו היא באה....