כדי להיוולד, תינוק צריך להתכנס

לא רבות מאיתנו זכו להיות נוכחות בלידות.

לא רבות מאיתנו יזכו להיות נוכחות בלידות.

לא רבות מאיתנו ראו או יראו תינוקות יוצאים לאוויר העולם כלומר, את רגע הלידה עצמה.

זאת בעצם שפה נקייה לעובדה שהדרנו את הלידות (ואגב גם את המוות) מספקטרום החוויה האנושית.

רגעי הקיצון האלה שהם חלק הכרחי וטבעי מאוד מהחיים הוסתרו בתוך בתי החולים, הופקדו בידיים זרות - ואלו, מיומנות כפי שיהיו, הן בראש ובראשונה זרות לנו. אפילו האפשרות לבחור או לכל הפחות להכיר מראש את מי שתהיה המיילדת שלנו, נעלמה ביחד עם העובדה שהציבו בפנינו- אתן יולדות בבתי חולים.

כל אפשרות אחרת היא חריגה ממה שנורמלי, ואפשר לסמוך על המערכת שתדאג להערים קשיים על גבי קשיים על כל בחירה שלא מתיישבת עם מה שנקבע כנורמלי.

אפשר לשאול - למה זה משנה בעצם.

הרי אנחנו רואות נתוני הצלחה מאוד טובים בלידות בתי חולים, ירידה משמעותית בתמותה של אמהות ותינוקות, תנאים בטוחים ואנשי מקצוע שבוודאות יודעים מה הם עושים.

אנחנו כמובן נשים בהמשך סימני שאלה על כל אחת מהאמירות האלו, אבל גם אם לרגע אחד נחליט שאנחנו מקבלות אותן כעובדת מציאות- עדיין כדאי לתהות על החלטות כאלה שנעשות בשמנו והופכות את מה שהיה נורמלי מאז ומעולם לקיצוני ויותר מזה - מביאות אותנו, צעד אחרי צעד, לוותר על הזכות שלנו להיות מי שיודעות את עצמנו הכי טוב.

כל מי שזכתה לראות לידות יודעת שכדי להיוולד תינוק צריך להתכנס.

המעבר בתעלת הלידה מחייב את זה- מאמץ שמכוון פנימה, היאספות פיזית וככל הנראה גם תודעתית. מעבר קשה, אולי מכאיב, שבתוכו עלינו לאסוף את עצמנו ככל שניתן.

ככה מתחילים החיים של כולנו.

אבל לא רק תינוק נולד בלידה.

כל לידה היא גם לידה של אמא, וכדי להיוולד גם אמא צריכה להתכנס.

אלא שאמא הרבה פעמים לא נולדת ברגע הלידה עצמה. זה תהליך שהרבה פעמים ימשיך גם אחרי הלידה הפיזית,  בתוך רגעי היומיום הפשוטים ביותר וחוסר האונים המפתיע שהם מגלמים בתוכם- יום שלא הצלחתי לצחצח שיניים, לא הבנתי איך אני אמורה להכין אוכל, לא הפסקתי לבכות.

בכל לידה אנחנו עוברות מסע, תהליך שבו הגענו לקצה גבול היכולת האנושית- גם אם היתה לידה טבעית מופלאה וגם אם קיבלנו אפידורל כבר בחניון.

הגופנפש שלנו יודעת מה היא עברה.

ממסע כזה אנחנו אמורות לחזור לכפר שלם של עיניים טובות וידיים מחבקות שרוצות לעזור, וגם יודעות איך.

בכל לידה אנחנו משילות מעצמנו זהות קודמת ובונות לאט לאט את הזהות החדשה שלנו.

קצת כמו בגיל ההתבגרות, מה שהיינו קודם כבר לא רלוונטי ולא ברור לנו מה להיות עכשיו.

לאן להשתייך ואיך אמורים להתנהג בתוך האני החדשה הזאת.

בתהליך כזה טוב שיקיפו אותנו עיניים חכמות של נשים שהלכו בדרך הזאת כבר לפנינו, ואנחנו יכולות ללכת בבטחה בעקבותיהן.

אחרי כל לידה אמא צריכה להתכנס.

לכוון את המאמץ פנימה, להתאסף עד כמה שהיא יכולה. לשמור את הכוחות שלה למאמץ האדיר הכרוך בהתכנסות שכזאת.

אבל איך אפשר להתכנס בתוך תרבות שיצרה עבורנו תנאים בלתי אפשריים לחיים אחרי הלידה שכפופים לסטנדרטים בלתי ראויים שמתמקדים בנראות, בירידה במשקל ובאמירות סתומות על ״לחזור לעצמך״, אותה עצמך שכבר לא קיימת ואולי גם לא היתה מעולם.

אם היינו רואות לידות כנראה שהיינו יודעות את כל זה.

בין הרעות החולות התרבותיות שלנו נכללת גם היהירות שבהחלטה השרירותית לקבוע כי ידע כפוף לרציונאל בלבד- קבענו לנו אמות מידה מחקריות מדעיות שעל פי הן ועל פי הן בלבד אנחנו מרשים לעצמנו לחשוב ולדעת.

את המציאות זה לא מענין מה קבענו, היא היתה כאן לפנינו ותישאר הרבה אחרינו, היא לא מכופפת את עצמה לאמות מידה של תרבות חולפת.

יש כל מיני דרכים לדעת משהו.

אחת מהן היא האפשרות הבסיסית של חוויה- אילו לידות היו דבר שאנחנו חוות היינו יודעות איך זה נראה, מתנהל, מריח.

היינו יודעות בלי שנצטרך ביסוס מחקרי מה אישה צריכה ומה היא לא צריכה אחרי לידה.

היינו יודעות.

ואולי אולי, לאט לאט, היינו לומדות מחדש איך להתכנס.

Here Be Dragons

מטבע לשון היסטורי שמקושר למפות עתיקות.

מסמן אזורים שטרם נחקרו ומכיוון שכך עלולים להיות מסוכנים.

בואו נמשיך עוד קצת בקו החשיבה שרוצה לשאול לגבי ידע, מה זה בכלל אומר, איך זה עובד, ולמה ההגבלה שלנו את עצמנו לידע רציונלי בלבד היא כל כך מסוכנת.

אני לא יודעת מי מכן מכירה את הסיפור של לידות העכוז ומה שקרה איתן.

האם זה מצב הגיוני שכל לידות העכוז נשלחות לניתוח קיסרי בימינו, ומה בעצם היו עושים פעם.

האם זה באמת מסוכן כמו שיגידו לנו היום ואם לא- מה בעצם קרה שם.

הסיפור של לידות עכוז הוא נורא מענין כי זכינו לראות איך בזכות נתונים שקריים וחלקיים ביותר, חתיכה עצומה של ידע הלכה לאיבוד.

כמובן שלא תשמעו את הדברים האלה באופן הזה לא מרופאים מיילדים ולא מאחיות מיילדות - נדיר שתשמעו מהם קול אחר, שהולך מעבר לאמירות לגבי הסכנה ב והבטיחות של.

הסכנה בלידה וואגינלית במנח עכוז כמובן, והבטיחות של הניתוחים הקיסריים. כמובן.

אי שם בשנות התשעים פורסם מחקר, קטן וחלקי ואפשר לומר גם שולי, אלמלא ההשפעה המכרעת שהיתה לו- מחקר שמצביע באופן לא חד משמעי על כך שבטוח יותר לנתח לידת עכוז מאשר ללדת אותה וואגינלית.

למרות שמדובר במחקר קטן עם תוצאות לא חד משמעיות, הקהילה הרפואית קיבלה אותו בזרועות פתוחות, הפרוטוקולים של בתי החולים שונו בהתאם, והנה- עשרים וחמש שנים אחר כך אין לנו כמעט מיילדות או רופאים שיודעים איך ליילד מנח עכוז.

זה לקח דור אחד לידע הזה ללכת לאיבוד.

דור אחד ושכנוע עמוק אם כי לא מבוסס - שעדיף לא לדעת.

זאת בעצם רק דוגמא, אחת מיני רבות, לדרך שבה ידע עובד אצלנו- אנחנו רוצות את המחקר, את המספרים, את המישהו החכם הזה שכבר ריכז את הנתונים בשבילנו ויגיד לנו שורה תחתונה.

בהרבה מקרים זה עובד מצוין - בני האדם הם יצורים מאוד חברותיים, ולא רק במובן שבו אנחנו מתייחסות לאמירה הזאת ברגיל - ההישרדות שלנו תלויה ביכולות החיברות שלנו כבר כמה מאות אלפי שנים.

אף אחת מאיתנו לא יכולה לדעת הכל, והמודל החברתי שלנו שבו כל אחד מתמקצע בתחום כלשהו וביחד אנחנו יוצרים חברה מאוד מאוד מתפקדת- עבד מצוין.

אלא שלאחרונה הוא קיבל טוויסט מסוכן.

הידע האנושי, הזכות להיחשב יודעות, אף פעם לא התבסס על ידע רציונלי בלבד.

במאות השנים האחרונות במערב הלכנו וצימצמנו את הידע שלנו לספקטרום מאוד צר שלא רק שאינו מתאר את המציאות בצורה מהימנה, הוא גם נכשל בלתאר את החוויה האנושית.

ומה שהכי מפחיד זאת ההבנה עד כמה השליטה על הספקטרום הזה מאפשרת שליטה בנו, ובאופן מתוחכם להחריד- שליטה שאנחנו לא מרגישות.

ולכן גם לא ננסה להשתחרר ממנה.

מקורות הידע שלנו תמיד נשענו גם על אחרים, במובן שבו סמכנו על אותם אלא שהתמקצעו בתחום מסוים שיגידו לנו בשעת הצורך מה ואיך ולמה.

עם השנים מקורות הידע שלנו הלכו והתרחקו ממה שאנושי - עברנו למילים כתובות, משהו שמישהו כתב, וההתרחקות הזאת הרחיקה לכת כל כך שאנחנו כבר לא שואלות את השאלה מי זה שכתב את זה.

המחשב כתב את זה.

ואיכשהו זה מספיק בשבילנו.

המהלך המסוכן הזה שבו הפקרנו את היכולת לדעת מרשות עצמנו הגיע לשיא חדש, אני מקווה שזה השיא לפחות, שבו אנחנו כל כך בזות להיותנו אנושיות עד שאנחנו מעדיפות ידע רובוטי של צ׳אט וירטואלי.

אנחנו קוראות לזה עובדות.

זה לפי צ׳אט ג׳יפיטי.

תשאלי את הצ׳אט, בשביל מה את מתאמצת.

ואנחנו לאו דווקא מבינות מה אנחנו גוזרות על עצמנו כשאנחנו מאמנות אותנו באופן החשיבה הזה.

איך מצאתי את עצמי מפרנסת לבד בית ומחזיקה עסק, עם שלושה צמודים בחינוך ביתי תוך כדי פרידה ובזמן מלחמה

זה נשמע כמו מדע בדיוני אבל זאת

מציאות חיי

ונגיעות ממנה

אני חולקת כאן איתכן

אחת ההבנות הקשות שהייתי צריכה להבין אי אז, היו שאני צריכה למצוא את הדרך לפרנס את הילדים שלי, ושיכול מאוד להיות שאצטרך לעשות את זה בכוחות עצמי.

הבנה כזאת שונה מהותית מהרצון לעבוד, להקים עסק, להגשים את החלומות שלנו וכו וכו- רצון שאני מניחה שקיים באופן כזה או אחר אצל רובנו.

הבנה כזאת יכולה להביא איתה המון סטרס ואנחנו מכירות את כורח המציאות והנסיבות שיובילו אותנו לפעמים לעשות דברים שהם לא בדיוק מה שרצינו וכמו שרצינו, ועצם הסכנה הזאת (ואני לגמרי חושבת שלנהל אורח חיים כזה שהוא לא זמני אלא הופך להיות החיים עצמם, הוא מסוכן) היא סיבה מצוינת לבחון בתשומת לב, צעד אחר צעד, מה מוביל את ההחלטות שלנו.

היה לי חלום פשוט כי העזתי לחלום אותו.

החלום הזה היה לעזור לאמהות בדיוק כמוני, להכין נשים ללידה ולהיות שם בשבילו אחרי הלידה.

להיות שם בחדרי לידה ולעזור ללידות להיות חוויה טובה ובטוחה יותר.

לעזור לנשים שרוצות להניק, לישון עם התינוקות והפעוטות שלהם, לעזור למי שרוצה שההורות שלה תהיה קצת יותר קרובה לאיך שהטבע התכוון.

לפעמים יש לנו את הקול הזה בראש, שלא נותן לנו מנוח, כאילו מישהו ממשיך להפציר בך לעשות משהו, וככה אני הרגשתי- צריכים אותך שתעשי. שתדברי. שתהיי.

אל הקול הזה כמובן התלוו הקולות הרגילים, שמאשימים את עצמנו ביהירות, ומי את חושבת שאת, ויש עוד אלף כמוך, ומסתדרים מצוין גם בלעדיך.

איזה מזל שהקול ההוא, המפציר, היה חזק יותר מכל הקולות האחרים.

את החלום שלי התחלתי לתרגם למציאות עוד לפני  שהכל התחיל להתמוטט. שלב אחרי שלב, התחלתי להוציא דברים לפועל, וכמו שהרבה פעמים קורה כשהולכים עם הצו של הלב- כל צעד שעשיתי הביא איתו עוד רעיונות חדשים, עוד תחומים שמענין אותי ללמוד, עוד המצאות שאפשר להוציא לפועל פשוט כי אני זאת שקובעת מה ייצא לפועל.

זה לא אומר שהכל יצליח.

זה כן אומר שכדאי מאוד לנסות.

האתר שלי שאני מניחה שכולכן מכירות, התחיל ברמת הרעיון בתור בלוג- את הפוסטים שהייתי כותבת הייתי צריכה הרבה פעמים לקצר כדי שיתאימו לפלטפורמות של הרשתות החברתיות, ובלוג שבו אני לא צריכה לחסוך במילים היה נראה לי כמו רעיון מאוד ראוי.

לא חשבתי באותו שלב לא על חנות ולא על סדנאות והרצאות, אלו רעיונות שהיו צריכים את ההנעה הראשונית הזאת כדי להיוולד.

הידע הטכני שלי היה ועודנו מאוד מוגבל, וכדי להתחיל לבנות אתר הייתי צריכה לגייס את כל הכוחות שנחוצים כדי לוותר על ההתנגדות הבסיסית שטבועה בי כל כך עמוק- התנגדות לבקשה וקבלה של עזרה.

אני לא בטוחה מאיפה הגיע הרעיון הזה שלפיו אנחנו צריכות לעשות את הכל לבד, ושהיכולת לעשות הכל בכוחות עצמנו היא עמדן לחוזקות והעוצמות שבנו. אני כן בטוחה שהרעיון הזה הביא איתו כל כך הרבה נזקים, ושנעשה לעצמנו טובה ענקית אם נעקור אותו מהשורש.

ככה, בבת אחת.

כשהתחלתי להיעזר, התחילו להגיע גם רעיונות.

לא כי מי שעזרו לי לאורך הדרך נתנו לי אותם, אלא כי פעולות שנעשות במציאות פועלות הרבה פעמים במעגלים- כמו אבן שנזרקת למים ועושה אדוות. האבן כבר מזמן שקעה אבל הגלים שהיא עשתה הולכים ומתרחבים.

אמהות שהייתי מגיעה אליהן אחרי לידה היו שואלות הרבה פעמים על מוצרים כאלה ואחרים, איפה אפשר לקנות ענברים לתינוק, או נעלי בד, מוצרים טבעיים שונים וכדומה.

אם אני כבר עובדת על אתר, למה שלא תהיה בו חנות.

רק כשהאתר היה קיים, עלה הרעיון לעשות בו תכנית מתחלפת של סדנאות והרצאות לאמהות.

כל כך הרבה דברים רציתי ללמוד בתור אמא צעירה. לא היה לי כסף לאף אחד מהם, ובינינו גם לא את האפשרות- הזום לא היה קיים אז, ולצאת מהבית בשביל קורס או סדנא כלשהם לא היה בין האפשרויות שהיו לי.

הסדנאות הראשונות שהיו באתר היו של דברים שרציתי ללמוד בעצמי אבל לא היה לי את הכסף לזה- על תזונה לפעוטות ותזונה בכלל, על מודעות לפוריות.

הסדנא הראשונה שאני העברתי היתה של טכניקות נשימה, היו בה שש רשומות ואני הרגשתי על גג העולם- איזה כיף שיש מי שרוצות ללמוד ממני ולשמוע אותי.

בסדנא הבאה כבר היו שלושים רשומות.

כשזה כתוב פה ככה זה נראה אולי כמו מציאות חלומית ועבודה קלה, ואני מבטיחה לכן שזה ככה רק בגלל שככה אני בוחרת לכתוב ולתאר את זה. מה שלא נכתב פה, וישמר אולי לפעם הבאה, אלו כל השדים שנאלצתי להתמודד איתם כדי להוציא את הדברים האלה לפועל.

הייתי עושה את זה שוב אם צריך, כי לא הבנתי עד כמה השדים האלה מנהלים אותי עד שלא נאלצתי להסתכל להם בעיניים, ואיך החיים התחילו להיראות אחרת לגמרי כשהקול של השדים האלה הלך ונחלש.

של חלקם נעלם לגמרי.

ועם כל מה שכתבתי פה, אני חוזרת לנקודה שממנה התחלנו- ההבנה שככל הנראה תצטרכי לעשות את זה לבד, היא הבנה קשה.

עוד לפני שההחלטה נלקחה, כשרק התחלתי לחשוב על אפשרות כזאת, הרגשתי את האימה עולה בי.

כי לעשות לבד זה מפחיד.

יש פער מהותי בין להחזיק בית ביחד, כשיש לך איזשהי רשת בטחון, מישהו שיכול לעשות משהו (גם אם זה לא הרבה) בזמן שאת חולה למשל, או משהו לא מצליח, עייפה או כל דבר אחר, לבין כשאת מוצאת את עצמך בלי שום רשת בטחון כזאת.

תוסיפו לזה את החיים במדינה המאוד יקרה ומאוד מתוסבכת שלנו, תוסיפו לזה שלושה ילדים בחינוך ביתי, תוסיפו לזה את כל הקולות סביבכן שאומרים לכם שזה בלתי אפשרי ושאם זה אפשרי אז למה אף אחת לא עושה את זה.

להסתכל על כל זה בראייה מפוקחת ולהחליט שאת הולכת לעשות את הבלתי אפשרי- זה רגע מכונן בחיים.

עברתי בו.

יצאתי מהצד השניה, חזקה יותר וחכמה יותר.

ועל זה בפעם הבאה.

תודה שקראתן.

נפגש בירח המלא הבא.