משככי לידה

השורות הבאות נכתבות בתוך מה שנקרא ״הפסקת אש״, חזרה מהירה מדי וחדה מדי לשגרה שנראית הרבה יותר מדי מאיימת, אחרי חודש וחצי של מלחמה.

זה לא כל כך משנה בעיני, לפחות בהקשר שבו אני רוצה לגעת בנושא הזה, איך בדיוק התקופה הזאת היתה בשבילנו- גם לתקופת מלחמה יש כל מיני צדדים.

יכול להיות שלא נעים לנו להודות איזו הקלה התקופה הזאת הביאה איתה בשבילנו- ולו רק משום שהדברים היו מאוד מאוד ברורים.

זאת המציאות כרגע וברור מאוד מה לא עושים ומה כן, ומצאנו איך לעבוד עם זה.

יכול להיות שהזמן ביחד שזכינו לו, עם הילדים ובלי שאלות והרמות גבה, היה יקר לנו יותר מכל דבר אחר שקרה בתקופה הזאת.

ויכול להיות שהיה לנו קשה מנשוא, שמצאנו את עצמנו שוב (ושוב ושוב) עם בנזוג במילואים לבד עם הילדים, רצות למקלט הציבורי באמצע הלילה.

לכל אחת מאיתנו יש ככל הנראה חוויה אחרת מהתקופה הזאת, אבל יש משהו שמשותף לכולנו, ולו רק כי הוא נכפה עלינו, ולא בתור מעידה חד פעמית סביב הפסקת האש הספציפית הזאת במלחמה הספציפית הזאת.

אנחנו חיות בתוך חברה שמכורה למשככים, במובן מאוד רחב ומאוד עמוק.

לא אהבנו להרגיש כאב ומצאנו פתרון קסמים - הנה כדור, לוקחים אותו והכל נעלם.

לא עצרנו בכאב כמובן.

כמו תינוקות שגילו יכולת חדשה ומנסים אותה שוב ושוב, התחלנו לשכך הכל.

כל כאב, תחושה לא נעימה, מצב רוח לא טוב, דאגות ומחשבות שלא בא לנו לחשוב - את כל הקשת הלא נעימה של הקיום מצאנו דרך להשתיק, לעמעם, לעשות שלא תטריד אותנו.

מלחמות משככים בשגרה.

חזרה מהירה וחדה, הרבה יותר מהירה ממה שהמערכת שלנו יכולה לעכל.

החזרה המהירה הזאת גורמת לנו לעשות גזלייטינג למערכת של עצמנו- אנחנו יודעות טוב מאוד למה כל רעש מקפיץ אותנו. אבל מספרות לעצמנו שזה סתם. את מדמיינת. מגזימה.

ההתנהלות הזאת, שאנחנו קוראות לה ״שגרה״, כל כך רוויה בגורמי סטרס שמטפסים אחד על השני בלי להשאיר לנו רגע לנשום, עד שהמלחמה נראית לנו כמו תקופה רגועה דווקא.

קצת טילים, מה יש.

הנה, לא קרה כלום.

הכל בסדר. ממש ממש בסדר.

בעצם, באיזשהו מובן, אנחנו חיות על משככי חיים- בתוך המציאות הזאת שלנו, שבנינו לעצמנו, שנבנתה בשבילנו ואנחנו משתתפות בה.

כל כאב ואי נוחות שלא מקבלים שיכוך מיידי- שעובד בו במקום נראים לנו הרבה פעמים כמו תקלה חמורה בסדרי העולם.

זה נראה לנו לא פייר, כאילו הוגנות כפי שאנחנו תופסות אותה היא חוק טבע ולא המצאה אנושית.

שמישהו יעשה משהו.

איפה המבוגר האחראי פה.

בתוך מציאות כזו זה רק ההמשך הטבעי של הדברים שלידה כמו שהיא בטבע, תיראה לנו כמו שגיאה חמורה ומסוכנת, אובדן שליטה טוטלי שבה אף אחד לא יכול להבטיח לנו לא רק את התוצאה הסופית אלא גם את מהלכם של הדברים.

ואי וודאות, כמו כאב ואי נוחות, גם היא שגיאה חמורה שיש לתקן תיכף ומיד.

השאלה אולי הכי נפוצה שכל מי שאפילו חושבת ללדת בלי אפידורל זוכה לשמוע היא-

למה לך לסבול.

אנחנו, נשים מערביות ומודרניות להחריד, לא מעוניינות לסבול ויותר נכון להגיד- לא יודעות איך לסבול.

לסבול משהו, לשאת תחושה לא נעימה למשך פרק זמן לא ידוע אך קצוב, היא דבר שאנחנו לא יודעות איך לשאת.

למרבה האירוניה, חוסר היכולת שלנו לשאת סבל היא בדיוק מה שהופך כאב לסבל.

בטח ובטח בזמן לידה.

כאב הוא שפה, אם רק היינו מוכנות להקשיב.

לידה היא מצב יוצא דופן שבו כל מערכות הגוף מתגייסות לא רק כדי לאפשר לנו לעבור דרך הכאב שכרוך בתהליך אלא גם לרצות עוד.

לידה היא מצב תודעתי אחר שבו השליטה במוח שלנו עוברת למערכות שלא שולטות בנו בדרך כלל.

לידה היא מסע.

אלא שמאוד לא מקובל אצלנו להתייחס ללידה כאל מסע טרנספורמטיבי שבסופו נולד לא רק תינוק אלא אנחנו עצמנו נולדות מחדש.

לא מקובל אצלנו להתייחס ללידה כמסע באופן כללי.

צמצמנו את אחת מחוויות הקצה המופלאות ביותר בקיום האנושי לספקטרום תפיסתי מאוד מאוד צר- ספקטרום של כאב, סבל, ופחד.

ובתוך התפיסה החברתית שלנו, אלו דברים שלא רק ראוי אלא נחוץ ביותר להימנע מהם.

למנוע אותם.

וכמה שיותר מהר.

לא רק את הכאב אנחנו רוצות לשכך בלידה, אלא את החוויה כולה.

שם ראוי למשככי כאבים בלידה צריך להיות משככי לידה.

באופן אירוני משכך הלידה העיקרי הוא לא הרדמה אפידורלית אלא אנחנו עצמנו, אנחנו שלא רוצות לחוות את הלידה, לעבור דרכה, להגיע סקרניות לחוויה המאוד קיצונית הזאת ומה שיש לה ללמד אותנו.

גם אנחנו עוברות, במובן מסוים, בתעלת הלידה.

אותו לימבו שבו אנחנו קיימות ולא קיימות, מצב הביניים שנותן לנו הזדמנות מופלאה לחוות את עצמנו אחרת לגמרי.

אנחנו בטעות מנסות לשכך את המעבר הזה.

שיקרה ככה שאני לא אשים לב.

אנחנו בטעות רוצות להיות כבר אחרי, לעצום עיניים ולהתעורר אחרי שהכל כבר קרה.

הפחד העמוק שלנו בלידה הוא בעצם לא פחד מכאב, ואפילו לא מסבל.

הפחד העמוק שלנו הוא פחד מעצמנו, מהצדדים הכל כך אחרים שלנו שיצאו בתוך אובדן השליטה הגדול הזה.

לידה מציבה לפנינו מראה מדויקת להחריד וחסרת רחמים, ואנחנו מפחדות להסתכל בה.

ויותר מהכל אנחנו מפחדות כנראה להיוולד מחדש.

Here Be Dragons

מטבע לשון היסטורי שמקושר למפות עתיקות.

מסמן אזורים שטרם נחקרו ומכיוון שכך עלולים להיות מסוכנים.

והפעם בפינתנו על דברים מחרידים מההיסטוריה הלא רחוקה שלנו- בואו נדבר מעל פטידין פנרגן, כדי להמשיך את הקו שהתחלנו פה קודם על משככי לידה.

בהגדרה הכי יבשה שלו, פטידין הוא משכך כאבים נרקוטי ממשפחת האופיאטים, המעמעם את הכאב ומשרה רוגע, ואילו הפנרגן הוא חומר אנטי היסטמיני המונע את תופעות הלוואי של הפטידין, כגון בחילות הקאות וחרדה, ומסייע בטשטוש.

זה בחיפוש מאוד בסיסי בגוגל, אתן יכולות למצוא את ההגדרה הזאת בעצמכן מאוד בקלות.

ההגדרה הזאת נראית אולי חמודה ובלתי מזיקה- משכך כאבים בשילוב עם חומר שמונע את תופעות הלוואי שלו נראים לנו אולי כמו רעיון לא רע בכלל.

משרה רוגע אפילו, ככה כתוב.

מילה אחת בתוך ההגדרה הזאת הורסת קצת את האידיליה- חומר נרקוטי.

אם נלך עוד פעם על הגדרה יבשה, סתם כדי לעשות סדר בדברים, נוכל לקרוא שחומר נרקוטי מוגדר כחומר המדכא את מערכת העצבים המרכזית, גורם לערפול חושים, הרגעה עמוקה ושיכוך כאב חזק. המונח מתייחס בעיקר לאופיואידים, שהן נגזרות של אופיום.

הסכנות שכרוכות בשימוש בחומרים אלו הן: התמכרות פיזית ונפשית קשה, תסמיני גמילה, וסכנת מנת יתר קטלנית.

ולמה אני כותבת פה על פטידין פנרגן בתוך הניוזלטר הזה של הירח המלא, שמיועד לאמהות ונשים באשר הן ובכלל לא מיועד לנרקומן המתחיל?

מהסיבה הפשוטה שפטידין פנרגן היה חומר טשטוש עיקרי בשימוש רחב בבתי החולים לפני ההרדמה האפידורלית.

אם יצא לכן פעם לתהות מדוע אמהות מהדור הקודם כל כך מהללות את ההרדמה האפידורלית ונפלאותיה, זה לאו דווקא כי זכרון הכאב היה כל כך חזק.

יכול להיות שזה בגלל שהחלופה הקודמת היתה כל כך כל כך גרועה.

אנחנו מדברות על חומר מטשטש מאוד, שעובר את מחסום הדם-מוח ופועל ישירות על מערכת העצבים המרכזית.

על חומר שמשכך את הכאב אך לא מעלים אותו, ועל יולדות כאובות מאוד במצב הכרה מעורפל מדי מכדי לזוז.

אנחנו מדברות על חומר שעובר את השיליה ומגיע לתינוק.

כך נראו הלידות שלנו, לפני לא המון שנים.

היה נראה הגיוני לנו, כחברה, לטשטש אמהות ואת התינוקות שלהן עד כדי אובדן הכרה.

שלא נטעה לרגע לחשוב שלשימוש בחומר הזה קדם מחקר אורך רחב היקף שבדק את השפעותיו של הפטידין פנרגן על תחילת והמשך חייהם של תינוק או של אמא.

בניגוד למה שאנחנו רוצות לחשוב, לרוב אין מחקר כזה. יש תיאוריה, והערכת סיכונים.

אנחנו המחקר.

הדברים האלה נכתבים פה לא לצרכי הפחדה, אלא כדי לערער ולו לרגע את התפיסות שלנו את המציאות והחברה שלנו.

כשתפיסה מתערערת ממעמדה בתור אמת מוחלטת, ניתנת אפשרות לתפיסות מציאות אחרות לעלות תחתיה או במקביל איתה.

מתווספים פרטים לתמונה.

המציאות נהיית קצת יותר מורכבת.

אם יש משהו שכדאי להיזהר ממנו בעולם התיאורטי, הן התיאוריות הפשוטות.

אלו שמציגות תמונה שטוחה שבה יש רעים ויש טובים, יש שחור ויש לבן, יש אמת והיא אחת בלבד.

לעיתים נדירות מאוד נראה במציאות אפשרות אחת בלבד לקרוא את המציאות, ולאפשרות הזאת ולה בלבד נוכל לקרוא ״אמת״.

אימוני שינה הם למשל מקרה נדיר מהסוג הזה בדיוק.

אחת הטעויות הנפוצות שקורות בחברה שלנו היא שבזמן שתפיסה מוחלטת אחת של מציאות מתערערת, תופסת את מקומה תפיסה מוחלטת אחרת, לרוב כזאת שמספרת סיפור הפוך לחלוטין.

לרובנו יצא לחוות את זה בקורונה.

העיוורון במקרה כזה נשאר אותו עיוורון- המציאות עדיין מופיעה בפנינו שטחית ונטולת מורכבויות, תמונה פשוטה שבה האור נלחם בחושך, ואנחנו כמובן בצד של האור.

איכשהו יצא שלא שמנו לב שכל מי שנלחם מציב את עצמו בצד של האור. תמיד.

רק זה יכול היה להעלות הרבה מאוד שאלות, וזאת סיבה מצוינת להסתיר את העובדה הפשוטה הזאת מעצמנו, אם אנחנו רוצות להישאר בתוך תמונת המציאות הפשוטה והשטחית- שאלות מקלקלות את התמונה הזאת כי שאלות מעלות מורכבויות.

אל לנו לטעות לחשוב שפטידין פנרגן או כל חומר אחר שניתן לבני אדם, בריאים או חולים, במסגרת השירותים של מערכת הבריאות שלנו, מטרתו היתה לפגוע.

המטרה, ואיתה ביחד הכוונות, הן כמעט תמיד מאוד מאוד טובות- להקל על כאב, להעלים תסמינים.

אם העמדנו את הדברים הללו בתור מטרה רצויה מבחינה חברתית, הרי שהחומרים האלה משרתים את המטרה מצוין.

הבעיה היא כנראה בפער התפיסתי בין מה שאנחנו חושבות שמערכת הבריאות שלנו עושה לבין מה שהיא עושה באמת.

כי כשזה נוגע למערכות, טובתנו היא לא מה שנמצא בראש סדר העדיפויות.

אפילו לא במקום השני.

אפילו לא בתוך מערכת הבריאות שנראה לכאורה שמטרתה היא בראש ובראשונה לדאוג לבריאות הציבור.

גם אם נניח לרגע את הפן הכלכלי של המערכות האלה בצד- וכולנו יודעות הרי שתעשיית התרופות היא התעשייה השניה העשירה ביותר בעולם, נוכל לראות שהאינטרס הראשוני שעומד בבסיסה של כל מערכת הוא לשמור על עצמה.

זה אולי נראה לנו ברור ולא מזיק במבט ראשון, אבל אם נחשוב על זה טיפה יותר לעומק אולי תעלה השאלה - לשמור מפני מי?

והתשובה היא מפנינו.

ואם אנחנו מהוות סכנה עבור מערכת כלשהי שאמורה לדאוג קודם כל לבריאות שלנו- משהו לא מסתדר בפאזל הזה.

החלקים לא יושבים טוב.

פטידין פנרגן הוא בעיני קו מנחה מצוין לחשיבה ותפיסה ותפיסה מחדש של המציאות.

אם נדמה לנו ולו לרגע שהבנו הכל, שהאמת נגלתה בפנינו כפי שהיא, שאנחנו עכשיו באור והם בחושך, אם מתחשק לנו לקרוא לעצמנו אנשים ערים-

טוב שנתאמן בלהזכיר לעצמנו שלפני לא המון שנים, אנשים בדיוק כמונו, ערים ומוארים, מצאו לנכון לתת ולקבל חומר נרקוטי מטשטש חודר שיליה כדי למחוק את הלידה ממערכת החוויות המודעות של בנות האדם.

טוב שנזכיר לעצמנו שזאת נראתה כמו אפשרות טובה ומתקדמת מאוד.

טוב שנזכיר לעצמנו שגם שם הכל היה פשוט וברור.

טוב שנזכיר לעצמנו להמשיך ולשאול.

איך מצאתי את עצמי מפרנסת לבד בית ומחזיקה עסק, עם שלושה צמודים בחינוך ביתי תוך כדי פרידה ובזמן מלחמה

זה נשמע כמו מדע בדיוני אבל זאת

מציאות חיי

ונגיעות ממנה

אני חולקת כאן איתכן

הלוואי והייתי יכולה לכתוב על מה שקורה בדיוק עכשיו. הדבר אינו אפשרי מכמה סיבות -

א. כדי לכתוב על משהו צריך זמן עיכול מסוים שיעבור

ו-ב. אני לא מכירה כל אחת ואחת מכן ותקופת בתי המשפט בשלב זה של חיי עשתה אותי קצת פרנואידית.

מזל שמאיפה שעצרנו בפעם שעברה ועד שנגיע לאירועים שקורים פה עכשיו יש עוד המון על מה לספר, בלי ליפול לפרנויות כאלה ואחרות.

אחד הדברים הקשים והמרתקים שאירועים קשים כמו פרידה מלוכלכת יכולים להביא אותנו לראות, הוא הגיל הפסיכולוגי האמיתי שלנו, מקומות שבהם שלבים מסוימים בהבשלה ובהתפתחות שלנו נתקעו ונעצרו, וממשיכים לנהל אותנו משם, כמו רודן קטן ועוצמתי.

מעולם לא התעסקתי עם עורכי דין ובתי משפט, ומעולם לא חשבתי שאגיע לשם.

זאת לא היתה איזו משאלת לב נסתרת שגילגלה את הדברים לאיפה שהם התגלגלו.

אבל כשמשהו מתגלגל לפתחנו, הדבר המיטיב לעשות הוא להתמודד איתו במיומנויות שיש בידנו, ואחת המיומנויות שאני מתאמנת בה כבר שנים היא התבוננות.

כשהתבוננתי בעצמי מול עורכת הדין שלי, אישה חכמה ולוחמנית שהתמזל מזלי למצוא, יכלתי להתבונן בעצמי הקטנה.

הילדה הזאת המפוחדת, שכל אחד יכול לפגוע בה. את התחושה הזאת אנחנו אולי זוכרות מהתקופה הראשונה אחרי הלידה, כשהחזקנו את התינוק הקטנטן הזה ולא האמנו כמה קטן וחסר אונים בן אנוש יכול להיות.

ראיתי עד כמה אני חשופה למניפולציות רגשיות. כמה קל להפעיל את העצמי הקטנה הזאת, ולא משנה כמה ניסיון חיים נדמה היה לי שצברתי עד אז.

מניפולציות רגשיות הן כלי רב עוצמה מול אנשים רגישים, הן כלי מפלצתי בידיהם של מי שיודעים לזהות לב חומל ולהשתמש בו נגדך.

ראיתי עד כמה הדחף לרצות חי ובועט בתוכי, ולא משנה כמה הגנות ומעקפים נבנו מעליו.

ריצוי הוא תופעה של סטרס, ניסיון של ילדים קטנים לשלוט בכוחות עצמם על מבוגרים שמהווים גורמי סטרס בחיינו.

אם אני רק אהיה ממש ממש טובה, נוחה ושקטה, אני אסכים עם הכל והכל יהיה בסדר.

הסערה תעבור.

ראיתי עד כמה האיסור החמור על טעויות אנושיות עדיין מהווה קו מנחה עיקרי וחשוב.

אסןר לטעות.

גם לא להתבלבל.

צריך לדעת את התשובה הנכונה תמיד, וכל הבחירות חייבות להיות מושלמות.

כאילו המבוגרים שבחיינו לא ידעו שהמציאות- טבעה להשתנות. תמיד.

כאילו אין נסיבות בעולם.

כאילו כל בחירה נשארת בדיוק בדיוק כפי שהיתה כפי שבחרנו בה.

כאילו אנחנו נשארות אותו הדבר.

הדבר אולי המפתיע ביותר שקרה לי בתוך ההתעסקות החדשה הזאת בחיי - בתי משפט ועורכי דין, היה הגילוי שדווקא בית המשפט אינו מקום שיפוטי עבורי מהבחינה הזאת.

מול בית המשפט מותר היה לי לטעות בבחירות חיי מבלי שאף אחד יצקצק בלשון.

היה מותר לי לדבר על השטניות של מניפולציות רגשיות ואחרות שמופנות כלפי ואף אחד לא אמר שאני מדמיינת.

ואולי הכי חשוב - לא הייתי צריכה לרצות אף אחד, להיפך. לעמוד על שלי ויהי מה.

אני לא יודעת באיזה תנאים אחרים עמידה כזאת עם הגב לקיר מול גורמים מאוד מאיימים היתה מאלצת אותי לראות את הדברים האלה בבהירות הגדולה הזאת.

אני לא יודעת באיזה תנאים אחרים הייתי נאלצת לשמוט, בבת אחת, את התיק הכבד הזה שנגרר אחרי מהילדות - תיק מלא במניפולציות, וריצוי, ואשמה על טעויות.

תיק שחשבתי שנפטרתי ממנו מזמן וגיליתי שהוא עדיין איתי.

יכול להיות שזה בזכות עורכת הדין שזכיתי בה, שנתנה לי אור ירוק להילחם בכל הכוח והאמצעים כמו שלא נתנו לי מעולם.

יכול להיות שכשמדובר בבטחון האישי, הפיזי והרגשי של הילדים שלנו אנחנו מסוגלות להרבה יותר ממה שחשבנו על עצמנו.

ויכול להיות שמדובר באוסף של הרבה מאוד תנאים שהתכנסו לזמן ומקום ספציפיים- זכיתי להתבוננות בהירה מאוד וברורה מאוד, מראה שבחרתי לא רק להסתכל לתוכה אלא גם לעבור בה.

מפתיע לגלות לפעמים עד כמה הדמות החזקה שסיגלנו לעצמנו במהלך חיינו הבוגרים היא השתקפות מעוותת ושברירית- כמו המראות המעוותות בלונה פארק שבהן אנחנו יכולות להיראות לעצמנו מאוד גדולות.

מפתיע עוד יותר לגלות עד כמה המוכנות להתרסק- להסכים לשבור לרסיסים את המראה הזאת שדרכה אנחנו מסתכלות על עצמנו, יכולה לבנות בנו עוצמות חדשות, מהסוג שחשבנו ששייך לאנשים אחרים לגמרי שהם לא אני.

יש רגעים בחיים שבהן עולה בנו תחושת האל-חזור. משהו שעברנו או עבר בנו ושינה אותנו לתמיד.

בניגוד לדמויות השקריות של המראות המעוותות, אלו השבריריות שבלי הרבה מאמץ יקרסו חזרה למקום ממנו באו, שינויי האל-חזור הם פה כדי להישאר.

אנחנו יודעות את זה בלי להבין איך.

אם תגידו לאישה אחרי לידה לתאר בדיוק מה היא מרגישה ששונה בה עכשיו, התשובה שתקבלו תהיה כנראה ״הכל״.

זאת התשובה שרובנו היינו עונות.

יש כל מיני רגעים בחיים שבהם אנחנו נולדות מחדש. לרוב זה נורא כואב.

זה בסדר.

לידה זה כואב.

מה שמשותף כנראה לרגעים האלה זאת התחושה המאוד ברורה שלנו של אבל- כי אנחנו יודעות בלי להבין איך, שהאישה הזאת שהיינו עד כה לא תחזור יותר לעולם.

תודה שקראתן.

נפגש בירח המלא הבא.