השורות הבאות נכתבות בתוך מה שנקרא ״הפסקת אש״, חזרה מהירה מדי וחדה מדי לשגרה שנראית הרבה יותר מדי מאיימת, אחרי חודש וחצי של מלחמה. זה לא כל כך משנה בעיני, לפחות בהקשר שבו אני רוצה לגעת בנושא הזה, איך בדיוק התקופה הזאת היתה בשבילנו- גם לתקופת מלחמה יש כל מיני צדדים. יכול להיות שלא נעים לנו להודות איזו הקלה התקופה הזאת הביאה איתה בשבילנו- ולו רק משום שהדברים היו מאוד מאוד ברורים. זאת המציאות כרגע וברור מאוד מה לא עושים ומה כן, ומצאנו איך לעבוד עם זה. יכול להיות שהזמן ביחד שזכינו לו, עם הילדים...

אנחנו כבר קצת מכירות אז אני מניחה שאתן יודעות שהמסורת היהודית היא לא מהתחומים שאני חזקה בהם, אבל חגים אני מאוד אוהבת- לא משנה לי איזה חגים אגב, חגים באשר הם. בכל מסורת יש את מה שיפה בה, ולדעתי גם אין לנו מספיק חגים- בהודו למשל יש הרבה יותר מ360 חגים בשנה, מה שאומר שאם אתה דבק במסורת יש חג או שניים כל יום, ולא אמורים לעבוד בכלל. איך אומרים בהינדי אשריך? אני לא בקיאה לעומק במשמעויות ובפרשנויות של חגי ישראל, מה שמאוד בולט בשבילי ויפה בעיני זאת ההתחשבות של החגים והתאמתם להלך הרוח האנושי, לטבע,...

רובנו כאן אמהות לילדים קטנים, ומבינות מדי פעם באימה (או שאולי כבר לא) שזאת המציאות היחידה שהילדים שלנו מכירים- תקופות של אזעקות מדי פעם בתכיפות הרבה יותר מדי גבוהה, אבא שנעלם למילואים, אמא שבסטרס, תקופות שפתאום לא בטוח לצאת מהבית ואם יוצאים אז שיהיה מרחב מוגן קרוב. ילדים בני כלום שיודעים לבדוק קודם כל איפה נמצא המרחב המוגן ואיפה המקלט הקרוב. אבל רובנו כנראה לא עוצרות לחשוב שמהצד השני, זאת האמהות היחידה שאנחנו מכירות. ובואו נעצור לחשוב על זה רגע. ביחד. דברים כאלה עדיף לעשות ביחד. לדבר על אמהות...