עוד פעם המלחמה הזאת

רובנו כאן אמהות לילדים קטנים, ומבינות מדי פעם באימה (או שאולי כבר לא) שזאת המציאות היחידה שהילדים שלנו מכירים- תקופות של אזעקות מדי פעם בתכיפות הרבה יותר מדי גבוהה, אבא שנעלם למילואים, אמא שבסטרס, תקופות שפתאום לא בטוח לצאת מהבית ואם יוצאים אז שיהיה מרחב מוגן קרוב.

ילדים בני כלום שיודעים לבדוק קודם כל איפה נמצא המרחב המוגן ואיפה המקלט הקרוב.

אבל רובנו כנראה לא עוצרות לחשוב שמהצד השני, זאת האמהות היחידה שאנחנו מכירות.

ובואו נעצור לחשוב על זה רגע.

ביחד.

דברים כאלה עדיף לעשות ביחד.

לדבר על אמהות תוך התעלמות מאיך שהחיים שלנו בישראל נראים בשנתיים וחצי האחרונות זה כמו להשוות את המלחמה עם אירן ומה שהיא הביאה איתה לחינוך ביתי - על פניו הדברים נראים דומים להחריד: אין מסגרות, הילדים בבית. אנחנו איתם, עובדות או עושות משהו ביחד, אולי לומדות קצת. נפגשות עם חברות והילדים שלהם פה ושם.

אלא שבמציאות אין בין הדברים כל קשר- וזה לא רק שחינוך ביתי הוא בחירה ולא מצב שנכפה עלינו בכל כורחנו, זה שלהתעלם מהגורם המאוד מהותי של הסטרס בתקופה הזאת, זה להתעלם מהמציאות.

יכול להיות שאנחנו מרגישות שהתרגלנו.

שהסטרס הזה שאני מדברת עליו, הוא שייך אולי לימים אחרי השביעי, או לסיבוב הקודם עם אירן. אבל לא לתקופה שעכשיו, עכשיו כבר לא אכפת לי. אני סתם עייפה.

אנחנו מערכת מופלאה, והרבה יותר חכמה ממה שאי פעם נוכל להבין.

למערכת הזאת שהיא אנחנו יש אלפי, מיליוני מנגנונים שנועדו לשמור עלינו.

כל מערכת שומרת על עצמה ואנחנו לא יוצאות מן הכלל מהבחינה הזאת.

הכהות הזאת שחלקנו מרגישות כרגע, היעדרו של פחד ממשי כמו שאולי הרגשנו לפרקים בשנתיים האחרונות, מקורו לא בוויסות ורוגע.

אפילו לא בהיעדר איכפתיות, כמו שאולי אנחנו לפעמים אומרות.

זאת המערכת החכמה שהיא אנחנו, סוגרת את עצמה, חלקים שלמים מתוכה, כדי להרגיש פחות.

המערכת החכמה הזאת שהיא אנחנו, היא יודעת איפה הגבול שלה, גם כשאנחנו לא יודעות.

וכשהבחוץ נהיה יותר מדי, או כשאנחנו לא מספיק קשובות לעצמנו, היא תדאג להציב את הגבול שלה.

היא חייבת- היא צריכה לשמור על עצמה, לפני הכל.

אלא שאנחנו לא יכולות לבחור איזה חלקים לסגור ואיזה להשאיר רגישים ופתוחים.

זה כמו לצפות מהשמיים שיגידו- ציפורים כן אבל יתושים לא.

ואת התוצאה של הסגירה הזאת אנחנו מכירות, היא לא חדשה ולא רלוונטית רק אלינו ורק למציאות הספציפית שלנו.

כמו שאתן בטח כבר יודעות, אני מאוד נהנית מסרקזם, הומור סרקסטי יכול להיות מתוחכם ומשובח מאוד, אלא שהרבה פעמים הוא הופך להיות לברירת המחדל שלנו.

לאופן התנהלות.

והרבה פעמים זה כבר לא יהיה סרקזם אלא ציניות - הבת דודה של הסרקזם, קצת פחות מתוחכמת, פחות מצחיקה, אולי היה לנו כיף איתה בגיל ההתבגרות, ואולי בעצם לא כל כך כיף, פשוט לא ידענו מה לעשות ואיך עוד אפשר להגיב.

אולי פחדנו שיצחקו עלינו.

אולי גם באמת צחקו עלינו, אז נסגרנו וסגרנו, עוד ועוד חלקים בתוכנו, כי לא בהכרח היה לנו את הגב האיתן הזה, שנבנה עוד לפני שנולדנו, מהאנשים שחיו במשפחה שלנו לפנינו והידע והנסיון שלהם היה יכול להיות חיבוק ומשענת.

גם עכשיו אנחנו אולי סוגרות, נסגרות וסוגרות כל מיני חלקים בתוכנו, אלא שעכשיו אנחנו עושות את זה בתור אמהות.

וזה אומר ש.

זה אומר כמה דברים למען האמת, חלקם אולי לא יעברו לנו חלק בגרון, מה שכמובן לא הופך אותם לבלתי נכונים אבל גם לא הופך אותם לאמת בלעדית שעלינו לדבוק בה.

אחד הדברים שעלול לקרות כתוצאה מהסגירה הזאת שלנו היא שנרגיש פחות.

קשת הרגשות שלנו והעצמה שלהם תצתמצם למשהו קצת פחות דרמטי, אבל גם קצת פחות אמפתי.

יכול להיות שאנחנו פתאום לא מרגישות את אותה התלהבות ממשהו שהילדון שלנו עושה.

יכול להיות שאנחנו עושות מה שצריך אבל לא משקיעות בזה את הלב שלנו.

יכול להיות שאנחנו יודעות שאנחנו אוהבות את הילדים שלנו עד אינסוף אבל לא מרגישות את האהבה הזאת.

מלחמה היא לא הגורם הבלעדי לדברים האלה - סטרס הוא סטרס, ולהיות אמא בחברה שלנו היום כרוך בהרבה מאוד סטרס.

שחיקה עושה את שלה, ומהצד השני גם הניסיון- כשהדברים פועלים באופן מאוזן אנחנו נראה למשל את הניסיון מרגיע אולי את החרדה שהיתה לנו עם הילד הראשון. ילד שני והבאים אחריו יחוו פחות ופחות ממנה.

אלא שהמקרה הספציפי שאנחנו מדברות עליו פה, עליה משמעותית ברמות הסטרס שנשארת ככה כבר לא מעט שבועות - את ההשפעה שלה אנחנו נרגיש באופן חד, והשינויים בנו שהיא מביאה איתה לאו דווקא יפעלו באופן מאוזן.

אחד השינויים המשמעותיים שאנחנו יכולות לעשות עם עצמנו בתוך המצב הזה הוא לקבל אותו, עד כמה שזה נשמע קלישאתי או לפחות מוזר.

אני לא מתכוונת לקבלה ברמת הרעיון, הבנו שיש מלחמה מה זאת ההמלצה הטיפשית הזאת, אני מתכוונת לקבלה ברמת החוויה והתרגול היומיומי.

אם תעשו עם עצמכן ניסוי פעם ותראו כמה אנרגיה אתן משקיעות בניסיונות להתנגד למשהו - התנגדות פנימית, אולי כי אנחנו לא רוצות להרגיש את זה, אולי כי עצב גדול עלינו כרגע אז אנחנו משקיעות המון שכנוע פנימי בלהפוך אותו לכעס, אולי כי בנינו כבר תסריט בראש של אלף צעדים קדימה ושכחנו שזה רק תסריט דמיוני ולא המציאות עצמה - אנחנו משקיעות המון המון אנרגיה בלא לחוות את המציאות כפי שהיא.

והמציאות היא לא רק שיש מלחמה.

המציאות היא גם מה אני מרגישה באזעקה הספציפית הזאת.

בערב הספציפי הזה.

איך אני חווה את הפחדים של הילדים שלי.

איך אני חווה את הפחדים האישיים שלי.

האם אני בכלל חווה אותם או שאולי מרוב שהם מפחידים אני לא מעזה להגיד אותם במפורש.

גם לא לחשוב אותם במפורש.

אולי אני מסתירה מעצמי את מה שאני מפחדת ממנו.

זה אחד הטריקים הכי מתוחכמים והכי נפוצים של החרדה- מכירות את המשפט שאומר שהטריק הכי גדול של השטן הוא לשכנע אותנו בכך שהוא לא קיים?

החרדה עושה לנו משהו דומה - היא מתחפשת למציאות, לראייה והבנה, היא מביאה אותנו להחביא את עצמנו מפני עצמנו.

החשיבה שאם נגיד את הפחדים שלנו כמו שהם אנחנו ניתן להם כוח - היא חשיבה חרדתית.

כי הפחדים שלנו לא צריכים שנכיר בהם כדי להפעיל אותנו.

הם עושים את זה ככה או ככה מעצם זה שהם קיימים בתוכנו.

אם כבר ההיפך הוא הנכון - כשאנחנו מעיזות להיישיר מבט אל השד, בדרך כלל הוא ירכין את ראשו בענווה.

היכולת להיישיר מבט דורשת תעוזות ותעצומות נפש גדולות מאוד.

פחד מתקשה להתקיים בכפיפה אחת איתן.

אם יש דבר אחד שאני אשמח שתקחו מהדברים האלה, זה כנראה את אופן החשיבה שבוטח בעצמנו.

שיודע שבתוכנו פנימה אנחנו יודעות בדיוק מה ואיך לעשות כדי להיטיב עם עצמנו.

שמבין שמי שאחראי פה לאופן שבו נחווה את המציאות הזאת הוא אך ורק אנחנו.

אנחנו לא תמיד יודעות לשמוע את החלקים האלה בנו, לא תמיד יודעות למצוא אותן.

אבל אם נדע להזכיר לעצמנו שהם שם, יש לנו סיכוי הרבה יותר גבוה ללמוד איך להקשיב.

תודה רבה שקראתן.

חיבוק גדול לכולנו.