And so I became a footnote
- אנא
- 10 בינו׳
- זמן קריאה 9 דקות
וכך הפכתי להערת שוליים.
הציטוט הזה לקוח מהפרולוג של האוהל האדום, ספר מעורר השראה שאני ממליצה עליו בחום לכל אחת.
שם הוא מכוון לדינה, ביתם של לאה ויעקב, אחותם של יוסף ושנים עשר אחיו, שהפכה להערת שוליים שלא מוזכרת כלל בטקסט התנכי.
הספר כולו מספר עליה, ויותר נכון- היא מספרת אותו, מנקודת המבט שההיסטוריה שלנו טיאטאה מתחת לשטיח.
נקודת המבט של הנשים.
גם הסיפור שלנו הרבה פעמים מטואטא מתחת לשטיח.
הרבה פעמים אנחנו מטאטאות אותו לשם במו ידנו. ולפעמים מכורח הנסיבות, על אחת כמה וכמה כשאנחנו הופכות לאמהות, ועוד יותר מכך אם אנחנו אמהות מהסוג המסור.
כשאנחנו הופכות לאמהות, הרבה פעמים אנחנו זזות קצת הצידה.
קצת הרבה.
זאת מתנה אדירה של הטבע אלינו, קול שמזכיר לנו את מה שבחברה שלנו נשכח מזמן - את לא העיקר פה.
אף אחד לא העיקר פה.
כולנו חלקים שמרכיבים ביחד משהו גדול בהרבה.
אנחנו לפעמים מבינות את זה ברמה הרציונאלית - אפשר להסביר עד אינסוף על איך ההישרדות שלנו בתור זן נשענת על היכולת המדהימה שלנו לשתף פעולה:
אנחנו לא חזקים במיוחד, לא מהירים במיוחד. לא יכולים לעוף ויכולות השחיה שלנו הן בינוניות ביותר ביחס ליונקים אחרים.
אפשר להגיד שאנחנו חכמים יותר מרוב היונקים האחרים, אבל ההתפתחות של המוח שלנו היתה צריכה תנאים מאוד מסויימים כדי להתפתח באופן שאליו היא הלכה, ואת התנאים האלה סיפקה לנו היכולת לשתף פעולה.
אבל על זה בהמשך.
בזמן שברמה הרציונאלית רובנו יכולות ויכולים להבין ולהסכים עם זה, בלידה ואחריה אנחנו חוות את זה.
ולמידה ברמת החוויה היא למידה מסוג אחר לגמרי.
היא הופכת במובן מסוים להיות ״שלנו״, כטיבן של חוויות.
הבעיה שלנו היא כנראה שהחברה שאנחנו חיות בה מאוד לא מעודדת אותנו לזוז הצידה.
אנחנו חיות בחברה שמתבלבלת לחשוב שדברים כמו כוח, ביטחון עצמי, ערך עצמי - מקורם בהצבת עצמנו במרכז הדמיוני של היקום כולו, בהפיכתנו לדמות המרכזית ולפעמים היחידה של סיפור חיינו.
זה נראה לנו מאוד נכון.
יכול להיות שמעצם קריאת השורות האחרונות נתקפת בגירודים בכל הגוף.
הדברים הללו נראים לנו כה מובנים מאליהם עד שקשה לנו לחשוב בכלל על אפשרות אחרת.
ואם כבר נחשוב על אפשרויות אחרות, זה יהיה כנראה בהקשרים רעים שמוציאים את כל הרעיון מהקשרו- אלו יכולים להיות דפוסי חשיבה שוביניסטים שהזיזו את הנשים אל מחוץ לסיפור, אלו יכולים להיות דפוסי חשיבה קומוניסטיים שהזיזו את האינדיבידואל אל מחוץ לסיפור, אלו יכולים להיות דפוסי חשיבה טוטאליטריסטים שהוציאו את האנושיות אל מחוץ לסיפור.
בכל אחת מהדוגמאות הנ״ל הדברים לא נעשו בתום לב אלא במטרה ברורה - לכפות על אנשים לציית, יהיו אשר יהיו.
להזיז קבוצה מסוימת של בני אדם הצידה על מנת שישרתו את צרכיהם של מישהו או של משהו אחר- לפעמים זאת תהיה קבוצה אחרת של בני אדם, לפעמים קונספט מופשט של משהו שנקרא ״המדינה״, לפעמים רודן כזה או אחר.
כל אלו דוגמאות שצרובות לנו אי שם בזכרון ומרמות אותנו לחשוב שזה מה שיקרה אם נזוז רגע הצידה.
כאילו שאין אפשרויות אחרות.
והאמת היא שאם אנחנו חושבות על האופן שבו הגישות ההתנהגותיות בפסיכולוגיה המערבית תופסות תינוקות ופעוטות - נראה עד כמה עמוק האפשרויות האלה צרובות בתודעה שלנו.
היחס כלפי תינוק כאל רודן פוטנציאלי, אויב שיש להכניעו אחרת וואי וואי וואי איזה בית ספר הוא יעשה לך חכי חכי.
בזמן שבחלקים נרחבים של העולם, בני האדם מעולם לא חשבו על תינוקות ופעוטות וילדים במונחים כאלה.
אף אחת מעולם לא העלתה בדעתה להשאיר תינוק בוכה לבד בחדר בלילה, להניק עם מרווחי שעות קבועים ולפחד שהוא יתרגל להיות על הידיים.
אמהות היא בהרבה מובנים מחול של איזון בין להניח לעצמנו לזוז קצת הצידה לבין לשמוט את עצמנו לגמרי.
כמו בכל סיטואציה אחרת בחיים, הקצוות הם לא המצב המיטיב.
זה מאוד קל בתוך אמהות לשכוח את עצמנו לגמרי, ולדרוש את מה שוויתרנו עליו כעבור כמה שנים.
זה מאוד קל בתוך אמהות להתעקש להישאר הגיבורות הבלעדיות של סיפור חיינו ולהתעלם מהמחיר שאנחנו והילדים שלנו משלמים על התעקשות כזאת.
למצוא את האיזון זאת משימה קשה.
אבל היא שווה את זה.
כמה כוח יש בתזוזה הקטנה הזאת הצידה.
כמה כוח יש בלהניח רגע לעצמנו בתוך סיפור חיינו.
וכמה זה קל כשזה מגיע בטבעיות שזה מגיע בה אחרי לידה - יש פה תינוק והוא כל עולמנו.
יש פה תינוק ואנחנו כל עולמו.
לא אחד על חשבון השני אלא מערכת שמעצם טבעה פועלת ככה.
כמה פשוט.
Here Be Dragons
מטבע לשון היסטורי שמקושר למפות עתיקות.
מסמן אזורים שטרם נחקרו ומכיוון שכך עלולים להיות מסוכנים.
חופש רצון.
כמה אנחנו מקדשים את צירוף המילים הזה.
כל כך מקדשים אותו עד שהוא נראה לנו כמובן מאליו לחלוטין ולא ראוי לשאלה או להתייחסות-
ברור שיש לי רצון חופשי.
ברור שהרצון שלי הוא חופשי.
דווקא במקומות כאלה, שנראים לנו כה מובנים מעליהם, כדאי לעצור לפעמים ולשים סימן שאלה,
וזה בדיוק מה שאנחנו עושות בפינה הזאת, של הדרקונים.
קודם כל ראוי לתת את הדעת על מושג הרצון עצמו- אני רוצה משהו.
ההתייחסות שלנו מגיעה הרבה פעמים דווקא מהצד ההפוך - אני לא רוצה משהו.
מאוד מאוד לא רוצה משהו.
לפעמים כשאנחנו לא רוצות משהו וחייבות לחוות אותו בכל זאת, תוקפת אותנו מאין תחושת קלסטרופוביה, המציאות סוגרת עלינו ואנחנו מתחילות להילחם בה.
כמה כוח יש ברצון השלילי הזה, שמוכן להילחם בכל כוחו על זכותו להתקיים.
כי הרי כשאנחנו לא רוצות וחייבות - יש בזה מן הביטול של הרצון שלנו.
לא שלילה מוחלטת אמנם אבל ביטול מאוד ממשי, איום על קיומו, וביחד עם זה על קיומנו.
אני חושבת שהחוויה שלנו - בין אם נחווה זאת כאימה של ממש ובין אם התבאסות קלה לנוכח הנסיבות, קשורה לא מעט לרמת האוטונומיה שהיתה מנת חלקנו בילדות ובחיינו בכלל.
על האוטונומיה נעמיק בהזדמנות אחרת, אבל טוב לציין אותה שכן היא לא בלתי קשורה לרצון.
אם עצם היכולת לרצות נשללה מאיתנו באופן עקבי בשנים הראשונות לחיינו, יכול מאוד להיות שההתפתחות שלה נפגעה באיזשהו אופן.
שהחוויה שבה אין ברירה אלא…. השאירה חותם מאיים ולא היתה חוויה של הסתגלות.
ואני לא מדברת פה על חיים נטולי נסיבות שבהם ניתן לילד או למבוגר לעשות את מה שהוא רוצה כשהוא רוצה.
אני כן מדברת פה על מינונים.
על עצם האפשרות להקשיב לקול הפנימי שלא רוצה.
על עצם האפשרות להעיז לרצות משהו.
מהצד השני יש לנו את החופש- אנחנו רוצות להאמין שאנחנו יצורים חופשיים מטבענו, שהרצון שלנו הוא חופשי.
ופה ראוי לשאול - חופשי ממה?
התשובה הכללית שאפשר לתת פה היא כנראה - חופשי מתכתיבים חיצוניים.
חופשי מכפייה.
ופה לדעתי המציאות החברתית אנחנו חיות בה עושה לנו טריק מניפולטיבי, ובינינו גם קצת מלוכלך.
אם נדפדף קצת אחורה בספרי ההיסטוריה של החברה שלנו, נוכל אולי לזהות שינויים מסוימים התרחשו בתחום הכפייה - נראה שבחברה שלנו, המערבית והנאורה, כפייה לא קיימת יותר.
כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה חופש.
כל אחד יכול להגיד, או לפחות לכתוב, מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, ואפילו הציפיה מאיתנו שנשא באיזשהי אחריות על מה שכתבנו או אמרנו נעלמה כלא היתה.
אבל אם נסתכל קצת יותר לעומק, נוכל אולי לזהות עוד מהלך אחד לפחות שמתרחש במקביל- גם המרדנות היצירתית נעלמה.
אם נסתכל טוב טוב אולי נוכל לראות איך ה״מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה״ הפך להיות די אחיד- כאילו מישהו מכתיב לנו מלמעלה איך נכון לרצות ואיך נכון לא לרצות.
לטובת מי שהדיון הזה פילוסופי מדי עבורה, בואו נוריד קצת את הדברים לקרקע-
פורמולות לתינוקות.
אף אחד לא צריך לשכנע אותנו יותר לקנות פורמולות לתינוקות, להיפך.
צריך לעודד אותנו להניק.
אימוני שינה.
אף אחד לא צריך לשכנע אותנו להתעלל בתינוק באופן הזה, להיפך.
צריך להסביר (ובאמצעות מחקרים כמובן) למה ואיך בדיוק זה מזיק.
מסגרות.
אף אחד לא צריך לשכנע אותנו לשלוח פעוטות למסגרת, להיפך.
צריך להוכיח שאת כשירה לא לעשות את זה.
אני בכוונה מניחה פה את הדוגמאות האלה, ששמות סימן שאלה מאוד גדול על נושא הרצון החופשי, מעצם טיבן.
אף אמא שנותנת פורמולה לא תגיד שהדבר נכפה עליה באיזשהו אופן.
זאת בחירה, חופשית כמובן, שנראה לנו שהגיעה אחרי חשיבה שקולה והבנה של המחירים שהיא תגבה.
אז איך זה יכול להיות שהרצון החופשי של כל כך הרבה מאיתנו הולך בדיוק בדיוק באותו כיוון?
אפשר להגיד אולי שהבעיה היא לא בבחירה אלא בעצם קיומה של האפשרות, ואם לדייק את זה - בקלות ובזמינות של האפשרות הזאת.
במקובלות שלה.
אבל המציאות הרבה יותר מורכבת מזה בעיני.
אם נתייחס לאימוני שינה לדוגמא, זאת בשום פנים ואופן לא בחירה קלה.
זאת בחירה שדורשת נחישות, התמדה, הרבה מאוד כוח נפשי ומאמץ.
זאת בחירה שדורשת ללכת נגד כל מה שמרגיש לנו טבעי ונכון ברמה האינטואיטיבית- הרי אם היינו נתקלים באדם מבוגר שנוהג לנעול את אהוביו בוכים לבד בחדר עד לעילפון, כנראה שהיינו לכל הפחות חושבים עליו רעות, ואני רוצה להאמין שהיינו עושים הרבה יותר מזה.
ובכל זאת, אנחנו נשמע מהורים שהם בחרו בדרך הזאת.
שככה הם החליטו.
הסיפור הזה של רצון חופשי בחברה שלנו הפך מהרבה בחינות להיות שם ריק לכפייה בדרכים מתוחכמות, כל כך מתוחכמות עד שאנחנו בכלל לא שמות לב שזה מה שנעשה פה.
כל כך מתוחכמות עד שאנחנו הן אלו שכובלות את עצמנו, לא רק בשמחה אלא גם בהודיה על כל הטוב הזה שנפל בחלקנו.
מה שמפחיד בתחכום הזה הוא שאנחנו לא יודעות מאיפה הוא מגיע ולשם מה.
מה שמסוכן בו זה שאנחנו לא יודעות לזהות אותו.
מנגנון שקוף שמכוון את מסלול חיינו בכיוון מסוים בזמן שהתודעה מספרת לנו שהיא זאת שנוהגת.
אבל עצם ההבנה שקיים מנגנון כזה יכולה לאפשר לנו לשאול שאלות מחדש.
ושאלות מטיבן מולידות שאלות נוספות.
איך מצאתי את עצמי מפרנסת לבד בית ומחזיקה עסק, עם שלושה צמודים בחינוך ביתי תוך כדי פרידה ובזמן מלחמה
זה נשמע כמו מדע בדיוני אבל זאת
מציאות חיי
ונגיעות ממנה
אני חולקת כאן איתכן
ואז התחילה המלחמה.
אני לא יודעת עד כמה אתן מרבות להיזכר בתחילתה של המלחמה.
ארועים טראומתיים מהסוג הזה, ובטח כאלה שלא רק היו מפחידים בזכות עצמם אלא הקימו לתחייה את כל הפחדים כולם, ולא רק הפחדים מהילדות הפרטית של עצמנו אלא גם את הפחדים המשפחתיים שלנו כמה דורות אחורה- ארועים טראומתיים שכאלה נוטים להפוך לסיפור בתוך התודעה בזמן שהחוויה עצמה נדחקת הצידה.
אנחנו בנויים לשמור על עצמנו וזה דבר מבורך.
לפעמים ארוכים קשים מתלבשים אחד על השני, או על נסיבות חיינו של אותה תקופה, מה שכמובן משפיע על החוויה שלנו ועל ההתמודדות איתה.
לפעמים זה מקל, לפעמים זה מכביד, ותהיה לנו נטיה לחשוב על האפשרות השניה בתור מזל ועל השניה בתור התנכלות, אבל זה לא מה שמשנה.
מה שמשנה זה שההשפעה הזאת קיימת ונוכחת, גם בתוך ארוע קיצוני כמו השביעי באוקטובר והחודשים הארוכים של המלחמה שהגיעו אחריו.
בשביעי באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש אני חגגתי יום הולדת שנתיים לבן שלי, תוך הכחשה מוחלטת של מה שקורה.
זה היה הדבר הנורמלי האחרון שקרה חודשים קדימה.
בשביעי באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש אני החזקתי עסק קטנטן עם שלושה ילדים בחינוך ביתי והמון חוסר וודאות לגבי מה ואיך הולך להיות.
בשביעי באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש אני ידעתי שאני נמצאת בסופה של זוגיות, ושזה ענין של זמן עד ש.
ואם לפני זה חשבתי שהקלפים שלי לא כל כך טובים, בשביעי לאוקטובר הקלפים שלי הפכו להיות גרועים ממש.
הפסד ידוע מראש.
שח מט.
כי אף אחד לא נפרד בזמן מלחמה, נכון?
בתקופה הכל כך מפחידה הזאת שבה נאחזנו בכל בדל של וודאות ויציבות.
בתקופה שבה כל כך הרבה גברים התגייסו למילואים, חלקם בני זוג של, כולם ילדים של.
בתקופה כזאת שלהגיד תודה על זה שהתעוררנו בבוקר והילדים שלנו פה איתנו הפכה מקלישאה להודייה ממשית מאוד.
ממשית מדי.
בתקופות כאלה של הישרדות, ממשית או מדומה, לבעיות החיים האחרות יש נטיה לזוז הצידה.
לקבל פרופורציות אחרות, הן הופכות להיות קטנות יותר, שוליות יותר.
לפעמים נשכחות לגמרי.
לפעמים זה דבר חיובי מאוד- עצם ההתכווצות של הבעיות האלה לפעמים מחזירה אותן למקומן הנכון יותר, ארוע קטן שניפחנו וניפחנו עד שהוא הפך להיות הדבר העיקרי שמעסיק אותנו.
לפעמים ההתכווצות הזאת נותנת פתח לאופן התבוננות חדש ואחר שלא היה לא מקום כל עוד הבעיה היתה כל כך גדולה ומנופחת.
אבל לפעמים גם ברור לנו שהבעיה הזאת זזה כרגע הצידה באופן זמני בלבד.
שהיא משהו שיצטרך את ההתייחסות שלנו, הרחבה והמעמיקה, ולא יעלם ככה מעצמו.
ולפעמים המצב ההישרדותי הזה רק מבהיר את עומק הבעיה, פוקח עינינו לראות את מציאות חיינו באופן שהצלחנו למסך עד עכשיו.
כך קרה שהפרידה, שכבר ברור היה שתקרה, נדחקה הצידה.
כך קרה שהבעיות בזוגיות, שלאו דווקא היו בעיות של הזוגיות עצמה, הפכו להיות ענין שולי לעת עתה.
כך קרה שמציאות חיינו, שלי ושל הילדים, נגלתה בפניי באופן שאי אפשר היה להתכחש אליו יותר.
אני לא יודעת למי מכן יצא לחוות מקרוב התמכרויות, של עצמנו או של הקרובים לנו.
אני מקווה מעומק ליבי שלא להרבה מכן.
הענין עם התמכרויות הוא שהן צריכות לרוב קרקע פוריה. הן צריכות להתלבש על נסיבות מסוימות שיובילו לבחירה לברוח, ולהתמדה בבריחה הזאת.
ארוע מטלטל כמו השביעי באוקטובר השפיע בצורה קיצונית על כולנו.
רובנו מצאנו את האופן להתמודד, להחזיק מעמד בשביל הילדים שלנו והאהובים שלנו.
עבור מי שאופן ההתמודדות העיקרי שהיה ברשותו עד כה זאת התמכרות שהתלבשה מאוד טוב על קרקע פוריה של נרדפות וחרדה- השביעי באוקטובר היה ארוע שהוכיח, באופן מעוות כמובן, שאין פה בעיה בכלל.
התחבולה הכי הגדולה של מצבים נפשיים שאינם מיטיבים איתנו היא לשכנע אותנו שהם לא מצבים נפשיים.
שהם המציאות כפי שהיא ושרק אנחנו בתור איזה יחידי סגולה יכולים לראות אותה כפי שהיא.
תזרקו ערימה של סמים על הסיפור הזה ותקבלו בנאדם שלא רק לא מבין שיש לו בעיה, אלא משוכנע שהבעיה היא הפתרון עצמו.
להגיד שזה קשה לחיות באופן הזה - זה לא להגיד בעצם כלום.
ברור לכולנו שזה קשה.
מה שלפעמים לא ברור לנו, זה איך נשארים במצב הזה.
באיזו תקווה נאחזים או איך בכלל מחזיקים מעמד.
וכשיש ילדים בסיפור….
כשיש ילדים בסיפור הקושי שלנו האישי זז קצת הצידה, כי הדאגה שלנו היא בראש ובראשונה לא לעצמנו.
כשיש ילדים בסיפור ההבנה שהם אמנם נמצאים בראש סדר העדיפויות שלך אבל לא בראש סדר העדיפויות של הצד השני - היא הבנה אכזרית במיוחד.
צריך לעבור דרך כל מנגנוני ה״זה לא יכול להיות״ כדי להגיע אליה.
אבל משצלחנו את הדרך האכזרית הזאת, נלחמנו בה, כעסנו עליה, בכינו אותה, קיבלנו אותה - ההחלטות מתקבלות ממקום אחר.
שקול יותר.
רגוע יותר.
כזה שמבין מול מה הוא עומד ומה הצעד הבא שעליו לעשות.
הצעד הראשון שהיה עלי לעשות היה כסף.
אבל על זה בפעם הבאה.
תודה שקראתן.
נפגש בירח המלא הבא.
תגובות