חג ה ס ד ר
- אנא
- 2 באפר׳
- זמן קריאה 8 דקות
אנחנו כבר קצת מכירות אז אני מניחה שאתן יודעות שהמסורת היהודית היא לא מהתחומים שאני חזקה בהם, אבל חגים אני מאוד אוהבת- לא משנה לי איזה חגים אגב, חגים באשר הם.
בכל מסורת יש את מה שיפה בה, ולדעתי גם אין לנו מספיק חגים- בהודו למשל יש הרבה יותר מ360 חגים בשנה, מה שאומר שאם אתה דבק במסורת יש חג או שניים כל יום, ולא אמורים לעבוד בכלל.
איך אומרים בהינדי אשריך?
אני לא בקיאה לעומק במשמעויות ובפרשנויות של חגי ישראל, מה שמאוד בולט בשבילי ויפה בעיני זאת ההתחשבות של החגים והתאמתם להלך הרוח האנושי, לטבע, ולדברים שמאוד כדאי לעשות.
אני אסביר.
תחשבו איזה דבר מופלא זה שיש לנו יום בשנה של עצירה מוחלטת לצרכי חשבון נפש.
עצירה מוחלטת לא רק של פעולות חיצוניות אלא גם של אכילה.
בואי שבי רגע, תעצרי.
תעצרי לגמרי.
תורידי את רמת הפעילות למינימום האפשרי.
עבודת עומק לא מגיעה הרבה פעמים מפעילות אקטיבית והתערבות מתמדת אלא דווקא מתוך עצירה.
עצם העצירה הזאת תעשה את העבודה עליך הרבה יותר נכון ומדויק מכל פעולה מכוונת.
ויש בעיני גם חשיבות לזמן שבו מציינים את יום כיפור- תחילת הסתיו, שלמרות מה שסיפרו לנו ביסודי זאת לא תקופה של שלכת וגשמים, לא בישראל לפחות.
זה הזמן שהטבע יכול לנשום רגע אחרי כל החודשים של החום הכבד של הקיץ.
זמן שהאויר כאילו נהיה פתאום פחות כבד, מתרומם מאיתנו קצת ואפשר לחשוב קצת יותר בבהירות.
הזמן הזה שבו מצד אחד יש הקלה מסוימת, ומצד שני העונה עוד לא התחלפה לגמרי, הוא זמן מצוין לעצירה כזאת, לבדוק מה היה עד עכשיו ולבוא קצת יותר נקיות אולי למה שיהיה.
פסח בשבילי הוא חג הסדר.
המסורת הזאת שמבקשת, ולא משנה תחת איזה נסיבות, שנקח את הזמן הזה בשנה לניקיון יסודי של הבית - היא בעיני אחת המסורות המיטיבות שיש.
קודם כל כי אחרת לא נעשה את זה.
רגע לפני שאתן קופצות להגיד שאתן דווקא כן ואצלכן מסודר גם ככה, תחשבו שניה האם גם המגירות.
האם גם הארון עם הבלאגן.
האם אין פינה בבית שאתן דוחסות אליה את כל הכל מיני, כדי שלא יפריעו, לפחות ברמה הויזואלית, לשאר הבית להיראות מסודר.
בדרך כלל גם בתוכנו יש לנו פינה כזאת, שאליה אנחנו דוחסות את מה שלא נראה לנו מתאים שיהיה.
מה שאנחנו לא יודעות מה לעשות איתו.
דברים שלא עובדו עד הסוף ואולי מתישהו נעשה איתם משהו, פשוט לא כרגע.
כרגע זה לא מתאים.
וכמו בפינה הזאת של הבית, גם בפינה הזאת בתוכנו אנחנו כנראה לא נגע אם לא נהיה חייבות, או לפחות לא בתדירות של פעם בשנה.
שנה זה המון זמן לאגור בלאגן, בפנים ובחוץ.
סדר, מבפנים החוצה
אני חסידה מאוד גדולה של מארי קונדו, או כמו שמכנים אותה קונמארי, אישה יפנית שעשתה קריירה מללמד אנשים איך לסדר את הבית שלהם.
הדרך שלך מאוד יפנית, במובן שהיא מאוד אנמיסטית- אני לא יודעת עד כמה אתן בקיאות בתרבות יפן, אבל זאת תרבות שבמובן מאוד שורשי ועמוק מאמינה שמה שאנחנו קוראות לו ״יצור חי״ לא מוגבל רק אלינו ומי שנראה ומתנהל באופן שדומה לנו.
חיים הם דבר הרבה יותר רחב, כך שגם הצמחים וההרים, אפילו החפצים שבהם אנחנו בוחרות להקיף את עצמנו ניחנו בחיות מסוימת, כל אחד בדרכו שלו.
ומכיוון שכך, מה שמקיף אותנו משפיע עלינו, ולא רק אנחנו עליו.
מעבר לעובדה שתפיסה כזאת מורידה קצת את מפלס היהירות שאנחנו נגועות בו ברמה החברתית, היא שמה דגש על משהו מאוד חשוב- אנחנו נמצאות בהתהוות גומלין, במערכת יחסים עם מה שנמצא סביבנו.
ואולי חלקנו חוות את זה ברמה של סביבת מגורים, אנשים, טבע. אבל מה לגבי הסביבה המיידית של מה שנמצא סביבנו בבית?
ובדיוק סביב הרעיון הזה אותה מארי קונדו בנתה את הקריירה שלה בתחום סידור הבית- הפניית תשומת לב למה שבחרנו להקיף את עצמנו בו.
לבחירות האלה יש משמעות.
גם אם אנחנו לא חושבות שהחפצים סביבנו ניחנו במידה מסוימת של חיות וכל הרעיון הזה זר ומוזר עבורנו, אנחנו נסכים אולי להסתכל על זה מזווית אחרת שבה הבחירות של מה ואיך להשאיר אצלנו בבית משקפים אופני התנהלות נוספים בחיים שלנו.
הדרך שבה נעשה דבר אחד היא הדרך שבה נעשה דברים נוספים. המון דברים נוספים.
והדרך לשנות התנהלויות שאולי לא מוצאות חן בעינינו ואולי לא לא מיטיבות איתנו, לפעמים מתחילות משינויים בתחומים אחרים לגמרי.
סידור הבית הוא דרך מעולה להתחיל.
כי מה זה סידור הבית בעצם?
ולא הסידור העצבני הזה שאנחנו עושות לפעמים בסוף היום כשדייייי כבר אין לי כוח לכל הבלאגן הזה.
אני מדברת על סידור שפינינו לו זמן ומקום, בחללי הלו״ז והלב. סידור של הבית שנעשה בתשומת לב מלאה אליו, סידור מהסוג של זה מה שעושים עכשיו.
בסידור כזה של הבית אנחנו בוחרות מחדש במה להקיף את עצמנו. בין אם אנחנו עושות את זה במודע או שלא- וכמה טוב שנעשה את זה במודע.
והבחירות האלה, אם נפנה אליהן את תשומת ליבנו, יכולות להאיר לנו בחירות נוספות שנעשות בחיינו - האם אנחנו מקיפות את עצמנו בדברים של ״שיהיה ליתר בטחון״?
האם אנחנו דוחסות למגירה נסתרת דברים שנתמודד איתם מתישהו רק לא עכשיו?
אולי הבית שלנו מורכב בעיקר מדברים פרקטיים, כאלה שהיעילות שלהם היא הדבר העיקרי ואולי היחידי שחשוב, ואולי בחרנו במודע או שלא, להקיף את עצמנו בחפצים אסתטיים, לא פרקטיים ולא יעילים, אבל כמה הנאה הם מסבים לנו בעין ובלב.
כל בחירה כזאת מעידה כנראה על תחומים נוספים בחיים שלנו - ואל תתפסו אותי במילה פה, אני לא מאבחנת אף אחת מכן, אני נמצאת מהצד השני של המסך.
הרבה פעמים כשהבית שלנו מוגבל ליעילות בלבד, יכול להיות שאנחנו חיות בהלך רוח הישרדותי, שלא משאיר הרבה מקום להנאות פשוטות שנראות כמו דבר לא פרקטי.
דבר דומה יכול להשתקף בבחירה להקיף את עצמנו בדברים של ליתר בטחון, כאלה שאולי מתישהו, לכי תדעי מה יהיה, אולי נצטרך ולא יהיה לנו. אנחנו מכירות הלך רוח כזה, הרבה פעמים אם נקלף ממנו את השכבות החיצוניות נגלה בפנים גרעין נוקשה של חרדה.
אם אנחנו בוחרות, ויש לשים לב שהבחירה הזאת נעשית כל יום מחדש, לדחוס את מה שלא מתאים כרגע למגירה שנסתרת מהעין אבל לא מהלב, אנחנו יכולות להיות בטוחות שמגירות הנפש שלנו עולות על גדותינו בהתאמה.
ואם אנחנו מוקפות במה שיפה ונעים יכול להיות שאנחנו מנסות למחוק מהחיים שלנו את מה שלא נעים ולא יפה, והמציאות תצעק עלינו שוב ושוב שאי אפשר. לא ככה היא עובדת.
הסקירונת הקטנה הזאת פה היא כמובן חלקית ומוגזמת.
אנחנו כמעט אף פעם לא מורכבות רק מדרך אחת אלא משלבות בתוכנו כמה עשרות, מאות, לפעמים אלפי דרכי חשיבה.
לרובן אנחנו לא מודעות רוב הזמן.
אבל קורה שאחת מהן עולה בנו, הופכת לדיקטטור קטן ורב עוצמה שדוחק הצידה את כל אופני החשיבה האחרים ומציבה את עצמו בדרגת מנהל בכיר של חיינו.
ואנחנו נותנות לה, לדרך החשיבה הזאת, לנהל אותנו ואת חיינו, וכפועל יוצא גם את חיי הסובבים אותנו, שהם לרוב אלו שאנחנו אוהבות יותר מכל.
הסיבה שאנחנו נותנות לה ומאפשרות את זה זה בדרך כלל כי אין לנו מושג שזה מה שקורה.
לא שמנו לב לדרך החשיבה הזאת, זאת שמצווה עלינו להתרכז בהשרדות או בפחד גדול, למחוק את כל מה שלא מהנה מחיינו או לדחוס יותר מדי דברים לחלל קטן מדי, והתבלבלנו לחשוב שהיא לא רק חלק קטן וזניח בתוכנו אלא שהיא - אנחנו.
אני כזאת, אנחנו קוראות לזה.
ובטעות חושבות שככה זה באמת.
כשאנחנו מסדרות את הבית אנחנו בוחנות מחדש את הערכים שלנו, וגם זה קורה בין אם שמנו לב לזה או לא.
יכול להיות שבלי ששמנו לב נלך בנתיבים האוטומטיים שלנו, אלו שלא נראים לנו בכלל כמו בחירה.
יכול להיות שהערכים וסדרי העדיפויות שלנו- מה חשוב יותר ומה פחות- ישארו כמו שהם היו.
אולי כי הישרנו מבט אליהם ובחרנו בהם מחדש.
אולי כי לא הבנו שזה מה שאנחנו עושות.
כי גם הערכים שלנו משתקפים באיך ומה סידרנו בבית.
גם אם נראה לנו שלא, ושרק לא השקענו בלעצב אותו- גם לבחור בלא לעצב אותו אומר משהו על סדרי עדיפויות.
זה קצת כמו להגיד על שני אנשים שגרים באותו בית ולא מדברים שאין ביניהם תקשורת.
כמה תקשורת יש בשתיקה רועמת, בבחירה לא לדבר בתוך הבית.
זה קצת דומה לבחירה לא לדבר עם הבית שאנחנו גרות בו. אם כי הנסיבות יכולות להיות שונות לחלוטין.
לא כדאי לגשת לבחינה כזאת בעיניים ביקורתיות, עיניים שחושבות שאם בחירה כזאת או אחרת מעידה עלינו משהו כנראה שהמשהו הזה הוא שלילי.
כן כדאי לגשת לבחינה עצמית כזאת בעיניים סקרניות, כאלה שמוצאות ענין בעצמנו, רוצות להבין יותר לעומק ולבנות עם עצמנו קשר עוד יותר קרוב.
עיניים שמחייכות כשמגלות משהו חדש, גם אם ברגיל לא היינו מציבות אותו על הקשת החיובית, כאלה שיודעות לחבק את עצמנו לא כי הכל מושלם אלא כי איזה קטע, לא ידעתי את זה על עצמי.
אנחנו לא חייבות לרוץ לתקן, לעצור ולהפסיק כל מה שלא מוגדר בעינינו ״טוב״.
אנחנו לא חייבות ללטש ולשפר את עצמנו עד לאיזו גרסה טובה יותר (ודמיונית לגמרי) של עצמנו.
המוטיבציה להכיר את עצמנו יותר טוב לא חייבת להיות כדי למצוא בעצמנו עוד ועוד פגמים.
לבחון ערכים וסדרי עדיפויות לא אומר לעורר את הקולות הביקורתיים שנחרטו בנו לאורך כל שנות חיינו.
זה אומר להתעניין במי שאנחנו עכשיו לא לדמיין מי היינו רוצות להיות.
אם נצליח להסתכל בעיניים טובות על מי שאנחנו עכשיו, בדיוק בדיוק עכשיו וממש ממש טובות, יכול להיות שהגרסה ההיא, המשופרת והדמיונית של עצמנו, תתפוגג מעצמה.
אנחנו לא חושבות על אקט של סידור הבית בתור מתן תשומת לב לעצמנו.
בחברה המצחיקה שלנו, לעשות משהו בשביל עצמנו אומר בדרך כלל לקנות משהו, חפצים או שירות כלשהו, וזה יכול להיות דבר מייטיב מאוד במינונים הנכונים, אלא שהגבלנו את עצמנו לאפשרות הזאת בלבד.
אם אנחנו מסדרות את הבית תוך שפינינו לזה לא רק את הזמן הראוי אלא גם פינינו את עצמנו באופן הראוי, כזה שמאפשר את הבחינה המעמיקה של איך ומה אנחנו עושות, סידור הבית יכול להיות לא רק זמן לעצמנו אלא תשומת לב מאוד מיטיבה ומעמיקה לעצמנו.
עיסוי רקמות עמוק לשרירי הנפש. זה לא תמיד נעים אבל אנחנו יודעות שזה יכול לעזור לשריר ההוא שנתפס כל פעם מחדש.
אלא שגם פה כמו במקרה של עיסוי חד פעמי, עמוק ככל שיהיה, הוא לא יעשה את כל העבודה.
זה יכול להיות פוש התחלתי מאוד טוב, לאפס את המערכת רגע.
אבל התחזוקה היא עלינו, והתחזוקה מתחילה בלטפח את ההרגל הזה, לתת לעצמנו תשומת לב לא מתוך מקום ביקורתי אלא מתוך סקרנות, חמלה ולכי תדעי, אולי אפילו אהבה עמוקה.
הדבר שאנחנו מתרגלות כשאנחנו מסדרות את הבית, הרבה פעמים בלי ששמנו לב, זה את היכולת לבחור.
אנחנו חיות בחברה שכל כך מקדשת את חופש הבחירה מצד אחד ומהצד השני מצמצמת אותו לבחירה בין 20 סוגים שונים של חלב צמחי בקפה שלנו.
חופש בחירה לא מתחיל ומסתיים בהרבה סוגים של משהו, לא משנה מה (אם כי לרוב מדובר במוצרי צריכה), ובאפשרות שלנו לבחור ביניהם (לרוב מדובר באפשרות כלכלית).
האפשרות לבחור יכולה להתממש גם אם אנחנו עובדות במקצוע שנקבע עבורנו מראש רק בגלל שאבא שלנו עסק בו, כמו שהיה מאז ומעולם- מהסיבה הפשוטה שאפשרות הבחירה האמיתית היא איך אני עושה את הדברים ולא רק איזה דברים אני עושה.
אני חושבת שאחד הדברים שהכי קשים לנו, האמהות במערב, היא התחושה החדשה שהמון דברים נכפים עלינו מבלי שיש לנו אפשרות לבחור, או אפילו לקחת רגע הפסקה.
וזה באמת קשה, אבל זה קשה פי כמה כשכל מה שסיפרו לנו על חופש, בחירה והעצמה נשית מתקומם נגד הכפייה המדומה הזאת.
אני בוחרת לכתוב כאן ״מדומה״ לא משום שאין כאן כפייה, אלא מפני שבחירה שלקחנו מביאה איתה, תמיד, עוד בחירות שאולי לא לקחנו בחשבון.
וזה בולט במיוחד סביב אמהות, ההתנגשות לכאורה בין ערכים חברתיים, בין נורמות חברתיות לבין צרכים ביולוגיים של הזן שלנו.
כשאנחנו מסדרות את הבית, מסדרות לעומק, אנחנו מתרגלות את חופש הבחירה שלנו, החופש האמיתי.
בתוך הבית יש לנו הרבה יותר שליטה מאשר על כל מציאות חיצונית אחרת- לא חופש מוחלט כמובן, אבל חופש שמאפשר לבחור איך לבנות את היומיום שלנו, החל מהפעולות הפשוטות ביותר.
כל פריט שאני בוחרת להשאיר בבית מתרגל אותי בלבחור, כשאני עושה את זה באופן מודע.
כל רהיט שאני בוחרת להזיז, לפנות או לשנות, מתרגל אותי בבחירות בתוך חיי, ולמודעות אליהן.
הזמן שהוקדש לסידור מעמיק של הבית הוא זמן שהוקדש פעמים רבות גם לסידור מעמיק של עצמנו.
מבפנים החוצה.
האופן שבו אנחנו עושות דבר אחד הוא האופן שבו אנחנו עושות את כל הדברים.
זאת לא אמירה שלי אלא ציטוט של טום וייטס, אני באופן אישי הייתי מקלילה את זה קצת ואומרת שזה האופן שבו אנחנו עושות את רוב הדברים, לאו דווקא את כולם.
אבל אולי הוא צודק, ודווקא הקיצוניות של המשפט הזה מצביעה על איזשהי אמת עמוקה - אי אפשר לנתק פעולה שאנחנו עושות מכל שאר הפעולות שאנחנו עושות.
לרוב זה קורה בלי שנהיה מודעות לכך, ובלי שננסה לכוון את זה.
אבל אפשר להשתמש באמת הזאת גם באופן הפוך- שינויים קטנים שנעשים באופן מודע יכולים להוביל לשינויים גדולים הרבה יותר שיקרו לרוב כך מעצמם, פועל יוצא של אותו שינוי קטן.
העבודה המיטיבה הזאת לא מתרחשת מתוך כפייה אלא הרבה פעמים דווקא מזה שאנחנו מפסיקות להתערב כל כך הרבה, בעיקר בתוך עצמנו, ומתחילות לסמוך על המערכת שאנחנו שתעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר.
והיא תעשה גם ניתן לה.
סידור וניקיון של הבית הם נקודת התחלה מצוינת, ואיך התמזל מזלנו שיש לנו מסורת מופלאה שכזאת.
תודה שקראתן, חג שמח, ונתראה בירח המלא הבא.
תגובות