מרוב שהתכוננתי ללדת שכחתי להתכונן להיות אמא

כמה שאנחנו מתכוננות ללידה- יש לנו קורסי הכנה ללידה, איך לנשום, מה לאכול, כמה להתאמן, איך לזרז, איך להאט וכמובן כמובן- מתי בדיוק לצאת לבית חולים.

אם בחרנו ללדת בבית חולים כמובן.

כל אלו יהיו הרבה פעמים מסובסדים ברמה כזאת או אחרת, ושלא תבינו לא נכון- אני מאוד בעד.

אני חושבת שזאת התקדמות אדירה, לא פחות מאדירה, ההכרה בכך שהדבר הכי חשוב שאנחנו עושות בתור נשים צריך לקבל הכרה ברמה הכלכלית.

לכל הפחות בצורת הזאת.

אבל אצל הרבה מאיתנו, הרבה מאוד מאיתנו, הרגע שאחרי הלידה, הימים שאחרי הלידה, השבועות ולפעמים החודשים- הם באמת שוֹק מוחלט.

מה בכלל עושים, ואיפה המבוגר האחראי שיבוא רגע לעשות משהו.

או להגיד לי מה לעשות.

אם אנחנו חושבות על זה רגע - זאת אחת הדרכים הבולטות ביותר בהן אנחנו חוות את השיבוש העמוק שאנחנו חיות בו.

אבל על זה בהמשך.

ואני לא מדברת פה על רשימה של טיפים להקלה על, או על איך להכין את הבית, מה צריך לקנות ואיזה מוצץ הוא הכי טוב.

אני מדברת על הכנה או יותר נכון על מוכנות במובן העמוק יותר- הכנה תודעתית לטרנספורמציה שאנחנו עוברות מהרגע שילדנו.

לפעמים הרגע הזה לוקח זמן- לא כולנו מרגישות את החיבור המיידי, את כל האהבה ששוטף אותנו ואת הרצון לחבק את התינוק שלנו ולא לעזוב.

וזה לדעתי חלק חשוב מההכנה החסרה הזאת, מחוסר המוכנות שלנו - אנחנו חושבות במונחים של איך זה אמור להיות או איך זה אמור להיראות מתוך מה שראינו בסרטים וסדרות, אולי מסיפורים של חברות שגם הן בתורן ראו בסרטים וסדרות וכו וכו וכו, אנחנו חושבות את ה״איך אמור״ הזה יותר משאנחנו חוות את איך אנחנו שם.

וזה פער תהומי.

אני לא מתיימרת לכתוב פה על מה זה אומר להיות מוכנה להיות אמא.

זה לא מדיד, ואולי גם לא נכון לחלק את זה לנושאים ונקודות שחשוב לתת עליהן את הדעת.

אני מדברת פה קודם כל לפני הכל ההבנה שזה משהו שטוב שנתכונן אליו.

שילדים לא מגדלים על הדרך.

שעבור אף אחד טובת התינוק שלי לא תהיה חשובה כמו שהיא עבורי.

שחובה עלינו לשאול שאלות על כל פרט ופרט של מה שנתפס אצלנו כ״דברים שפשוט עושים״.

שהלידה שאנחנו מתכוננות אליה כל כך היא רק ההתחלה של ההתחלה (והתחלה חשובה) של משהו גדול בהרבה.

שהאחריות, בכל המובנים הכי הכי כבדים של המילה הזאת, היא שלנו בלבד.

הסיפור הזה של אחריות גם הוא בתורו מאוד בעייתי אצלנו - מצד אחד אנחנו חברה שכל כך מקדשת את האינדיווידואל, חברה שניפחה את ה״אני״ וזכות הבחירה שלנו עד שהדברים הלכו כל כך רחוק מהכוונה המקורית שקשה לזהות מה היא היתה בכלל.

ומהצד השני התנערנו מכל כך הרבה אחריות, אחריות על עצמנו בראש ובראשונה, ולא ברור איך אינדיווידואליות יכולה לחיות בכפיפה אחת יחד עם התנערות כזאת.

ובעצם כן ברור, אבל על זה בהמשך.

האופן הכי נפוץ שבו אנחנו מתנערים מאחריות הוא בהקשר המערכתי, ובעיני זה אופן מסוכן ביותר- אנחנו חיות בתוך מערכת מסועפת שמגדלת בתוכה מומחים לכל דבר וענין, שעובדים במוסדות שהמערכת הזאת מתחזקת, ואמורים לספק מענה לצרכים שלנו (ופה יש כוכבית שתיכף נחזור אליה).

אנחנו בתורנו אמורים לממן את המוסדות האלה ואת המומחים שעובדים בהם ואת הכשרתם, לפחות באופן חלקי.

עכשיו בואו נחזור לכוכבית ממקודם, אתן בכל זאת אחרי לידה ומניחה שקוראות את זה בשעת לילה מאוחרת, והריכוז לא בשמיים.

המערכת לא נועדה מראש לספק מענה לצרכים שלנו. כמה שלא נגיד את זה, זה כנראה לא יספיק.

המערכת מוכוונת בראש ובראשונה לשמור על עצמה ועל פעילותה הרציפה בהווה ובעתיד.

זה אולי נשמע כמו דבר שמובן מאליו, אבל כשאנחנו מגרדות רגע את פני השטח אנחנו יכולות להבין למשל שאותם מומחים מטעם המערכת, ולא משנה באיזה תחום, ישרתו קודם כל את המערכת שבתוכה הם פועלים.

זה לא כי הם אנשים רעים או שטופי מוח.

זה בעיקר כי יש כל מיני משמעויות למשפט ״ידע הוא כוח״, ואחת מהן יכולה להצביע על הכוח העצום שיש בידיו של מי שנותן את הידע.

שמחליט איך הידע הולך להתנהל.

שקובע מראש מה ייחשב בכלל לידע.

ובמובן הזה אין מהלך חכם כמו להכשיר מומחים מטעם עצמך.

זה לא אומר שהם יהיו מומחים לא טובים.

זה אומר שאפשר די בקלות להגיע למצב שבו כחלק מהמומחיות הם ישרתו את הגוף שהכשיר אותם.

בלי לשים לב לזה בכלל.

כל זה לא אומר שמומחים מתחומים שונים ברעתנו, להזיק לנו באיזה אופן או כל דבר כזה.

כל זה בא להצביע על הקלות הגדולה מדי שבה אנחנו מוכנות לוותר על האחריות שלנו כלפי עצמנו מבלי להבין עד הסוף בידי מי אנחנו מוסרות אותה.

וכל זה מתעצם פי כמה כשאנחנו הופכות לאמהות,

כי אם לא הבנו את מנת חלקנו באחריות שלנו כלפי עצמנו, יהיה לנו קשה יותר להבין את האחריות שלנו כלפי הילדים שבחרנו להביא.

וככה אנחנו מתנהלים, חברה של ילדים מגודלים, שצועקים אני אני אני אבל מתנערים מכל אחריות על האני הזה.

Here Be Dragons

מטבע לשון היסטורי שמקושר למפות עתיקות.

מסמן אזורים שטרם נחקרו ומכיוון שכך עלולים להיות מסוכנים.

אנחנו חיות בישראל, המדינה שאין לה אח ורע בעולם ככל שהדבר נוגע לבדיקות במהלך ההריון.

אנחנו יודעות לספר לעצמנו שזה דבר טוב, בטוח יותר, שדואגים לנו ולעובר שלנו ושמעתי על מישהי שמכירה מישהי שלאחותה גילו בבדיקה ומה היה קורה אם.

והכל נכון, זה מה שהופך את הענין למורכב כל כך- אם מה שנכון ומה שלא נכון לא היו כל כך דומים אז לא היה שום וויכוח.

אנחנו מערכת מורכבת, הרבה יותר מורכבת ממה שלפעמים נדמה לנו.

ובתור המערכת המורכבת שאנחנו, יש מחיר שאנחנו משלמות על הצמצום שלנו לרציונאל בלבד, כביכול.

כי אנחנו לא רציונאל בלבד.

החלק הרציונאלי של המוח שלנו הוא רק חלק, חלק מכובד אמנם אבל לא מהותי יותר מחלקים אחרים.

וכשאנחנו מצומצמות לכדי רציונאל בלבד אנחנו מתעלמות מההשפעה על חלקים אחרים במוח שלנו, וכמובן גם בנו.

במובן מסוים זה לא משנה, כי ההשפעה הזאת לא צריכה את הסכמתנו כדי שתקרה.

אבל במובנים אחרים זה מאוד משנה, כי אנחנו יצור מודע להחריד שלא רק חי אלא גם מתבונן בעצמו מהצד כל הזמן.

כשאנחנו עושות משהו שיש לו השפעה הפוכה לגמרי על חלקים בנו שלא נתנו עליהם את הדעת, אנחנו מפספסות, במובן מסוים, את עצמנו.

כי מה שקורה  כשאנחנו עושות בדיקה ועוד בדיקה ועוד בדיקה במהלך ההריון, זה שחלקים בתוכנו מקבלים את האיתות - קורה פה משהו מסוכן.

אפשר לתרגם את זה למה שקורה לנו כשאנחנו רואות על בסיס יומי אנשים עם נשק - הרציונאל מבין שהם פה להגן.

חלקים אחרים מבינים שהם פה כי מסוכן.

כך שללידה אנחנו מגיעות אחרי הריון שלם שבו סיפרו לנו בלי לספר לנו שקורה פה משהו מסוכן.

מאוד.

ומה קורה אחרי לידה?

מה שקורה אחרי לידת בית חולים זה דבר מאוד מענין- הימים שאחרי הלידה בבית החולים שזורים בארועים שלוקחים מהיולדת את היכולת להחליט.

כל פעם קצת.

זה נשמע לכן מוגזם, אני יודעת, אז בואו רגע נפרק את זה רגע:

אחרי לידה אנחנו לא מחליטות מה התינוק ילבש- תינוקות לובשים את הבגדים של בית החולים.

אנחנו לא מחליטות מתי נאכל- האוכל מגיע בשעות מסוימות.

הלוז שלנו מוכתב הרבה פעמים על ידי סבבי בדיקות, לתינוק ולנו.

חל איסור להסתובב עם התינוק על הידיים, וכמובן אסור שהתינוק ישן איתנו באותה המיטה.

אם תשאלו למה תקבלו תשובה חד משמעית - זה מסוכן.

ואולי גם מבט מאיים.

ואני לא מאשימה פה את בית החולים בכוונות זדון או בניסיון להרע.

בית החולים שומר על עצמו מפני תביעות, ומתנהל לפי נהלים של חברות הביטוח.

אבל כמו שציינו קודם, יש מחיר לרציונאל הזה- ואנחנו משלמות אותו.

יש גבול עדין בין מעטפת של יולדת אחרי לידה לבין נהלים וחוקים שמחלישים אותה.

מעטפת שמורכבת מאנשים שעוזרים, מחבקים, מפנקים, לוקחים את המושכות כדי שאת תוכלי להתרכז אך ורק בעצמך ובתינוק, תשרה ביטחון ורוגע.

נהלים וחוקים שבהם לדעה ולרצון שלך אין שום משמעות, בעיקר תכווץ אותנו.

מה שבאמת מפחיד בעיני זה שאנחנו הרבה פעמים לא נשים לב.

זה יעבור לידנו, לא רק ההתנהלות עצמה אלא גם ההתכווצות שלנו- כי אנחנו מכירות את המקום הזה ולימדנו את עצמנו לא להתייחס אליו.

ולהתחיל את האמהות שלנו לא רק בהקטנה אלא בהקטנה שאנחנו לא שמות לב אליה - זה מקום מאוד לא מיטיב להתחיל ממנו.

כי כשאנחנו לא רואות משהו אנחנו לא יכולות לעשות שום דבר לגביו.

לראות את מה שקורה - זאת כבר התחלה מאוד מאוד טובה.

שיחות על אהבה

בהקטה- במסורת ההודית הכוונה היא להתמסרות אוהבת לאלוהות ספציפית או מופשטת. דרך רוחנית של טיפוח אהבה ומסירות.

יובל הוא בהקטה של אהבה, ואהבה לומדים מהבהקטה.

כל הפיצול הפנימי הזה שמביא בנאדם לדבר עם עצמו בעייתי

זה השורש

לטפל בשורש זה להיות בהקשבה כמו מוסיקלית לסיטואציות ולא בשיח פנימי כאילו יש שם שניים

אין שם שניים

כמו בג׳ם סשן

בג׳ם סשן לא כל צליל מתאים שיתנגן בכל רגע

אבל את ההחלטה מה לנגן מקבלים ממקום של הקשבה מוסיקלית למה שמתרחש אונליין ולא בדיוק פנימי בעד ונגד ובטח שלא בדיעבד.

אחת מסחיטות האנרגיה הכי גדולות שאנחנו מביאות על עצמנו הן השיחות האלה שאנחנו מקיימות בתוך הראש שלנו בדיעבד.

אם רק הייתי אומרת ככה, ואז הוא היה עונה שככה.

וזה לא משנה אם אלו שיחות של הצטדקות או ריבים גדולים.

מה שמשנה זה שהמציאות לא עובדת ככה.

המציאות לא עובדת בדיעבד.

אז מה כן?

אולי באמת לקחת את עצתו של יובל ולקטוע את השיחות האלה מהשורש.

הן לא טובות אפילו ברמת התרגול- אם בונים תסריט מראש לג׳אם סשן הוא מפסיק להיות ג׳אם סשן.

במקום זה אפשר וכדאי לתרגל נוכחות- להיות שם, קשובות.

ככה נוכל גם לשים לב מתי אנחנו לא שם, ולא קשובות.

בין מה שאמרנו ולא התכוונו, לבין מה שהתכוונו ולא אמרנו, האהבה הולכת לאיבוד

חליל ג׳ובראן

איך מצאתי את עצמי מפרנסת לבד בית ומחזיקה עסק, עם שלושה צמודים בחינוך ביתי תוך כדי פרידה ובזמן מלחמה

זה נשמע כמו מדע בדיוני אבל זאת

מציאות חיי

ונגיעות ממנה

אני חולקת כאן איתכן

… ובעצם כן היה ארוע כזה.

מסוג הדברים שמבהירים לך בחדות בלתי מתפשרת, כזאת שרק המציאות יודעת להבהיר- שזה לא משנה מה תעשי.

שאין לך איך לשנות.

בעשר שנות זוגיות עברתי שישה הריונות, ואפילו לי זה נראה מוזר כשזה כתוב ככה.

בעשר שנות זוגיות עברתי שלוש הפלות.

דרך אחרת לנסח את זה, היא שבעשר שנות זוגיות עברתי לבד שלוש הפלות.

כנראה עקומת הלמידה שלי היא כזאת שלוקחת את הזמן, נאחזת באמונה ובהתעקשות לראות את הטוב, נעזרת בתירוצים כדי להעלים את מה שלא, איך שלא יהיה- רק בהפלה השלישית ההבנה הזאת- שלא משנה מה אני אעשה אין לי איך לשנות- נחתה עלי במהירות כואבת.

מאוד.

אנחנו תרבות שסולדת מכאב ורוצה להימנע ממנו בכל דרך אפשרית.

אבל לכאב יש תפקיד מאוד חשוב, בטח כשזה נוגע בהבנות מהסוג הזה- הוא בא לעשות עלינו עבודה.

וזאצ עבודה מאוד לא מוערכת- לו אני במקום הכאב, הייתי מתפטרת מזמן.

הוא מגיע, נותן את כל כולו, משקיע את מירב המאמצים, ומקבל אפס הערכה על זה, ולהיפך- אנחנו כועסות עליו.

רוצות שלא יהיה.

לפעמים את צריכה למצוא את עצמך הולכת לבד לבית החולים, מחלקת נשים רק מהכיוון ההפוך, כדי לכאוב את כמה משהו פה לא בסדר.

לפעמים את צריכה למצוא את עצמך עושה את זה שלוש פעמים.

ולפעמים את מוצאת את עצמך חוזרת לבד, כבר לא בהריון, ומטפלת לבד ובאופן מיידי בשלושה ילדים, כשהגדולה מביניהם בת חמש.

וכשאני כותבת מטפלת, אני לא מתכוונת בימים שאחרי.

אני מתכוונת באופן הכי מילולי של המילה ״מיידי״- מיד כשיצאת מהבית חולים.

לבד.

במבט לאחור אני שואלת את עצמי לפעמים איל עשיתי את זה.

זה דבר טוב בעיני שנעצור להתבונן בהשתאות והערצה אל מול כוחות הנפש והגוף שהצלחנו לגייס בארוע מסוים.

אנחנו באמת יצורים מופלאים.

במבט לאחור אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי האם זה היה הכרחי להגיע למצב הזה- האם היה הכרחי שדבר כזה יקרה כדי להניע משהו עמוק בפנים.

התשובה שלי היא כן.

עובדה שכך הדברים קרו.

ובמשך כל הזמן מהרגע שההחלטה בתוכי התקבלה, יכלתי להסצכל לעצמי בעיניים ולדעת שאין שלמה ממני עם ההחלטה הזאת.

זה הקסם של הכאב, בתנאי שאנחנו מוכנות לכאוב אותו.

הקסם של מסירות, בתנאי שאנחנו מוכנות להתמסר.

הם מאפשרים להניח לדבר שנתנו עבורו את כל כולנו- להניח. לא לזרוק או לגרש בכעס.

להניח מתוך הבנה שלמה שזה הדבר הנכון לעשות.

ואז התחילה המלחמה,

אבל זה סיפור לפעם אחרת.

תודה שקראתן.

נפגש בירח המלא הבא.