אף פעם לא ראיתי אמהות מאושרות

כמה שהמשפט הזה צורם ככה הוא גם נוגע עמוק, הבנה עמוקה שאנחנו ממהרות מאוד, ממהרות מדי, למסך. להסתיר.

להחזיר אותה למקום שממנו היא באה.

תישארי שם מתחת לפני השטח, ונשמח שלא תטרידי אותנו שוב.

ביי.

והרי ככל שנדחוף אותה אל מעמקיה החשוכים של התודעה, אל זכרונות הילדות והנערוּת שלנו, ככה היא ממשיכה לגדול, מתחננת- תסתכלי עלי רגע.

יש לי משהו חשוב לספר לך.

הנפש שלנו- היא לא מחפשת להתנכל.

הזכרונות שלנו והתחושות שהם מעוררים הם לא איזה פגם, בעיה בסדר הטוב והנכון של הדברים.

אנחנו ממהרות להחביא אותם, בראש ובראשונה מעצמנו, כי אם נסתכל לשם….

מה בעצם יקרה?

תחושות לא נעימות יעלו ותחושות נעימות יעלמו, ונדמה לנו שזה יהיה לנצח, למרות שניסיון העבר מלמד שלא כך הדבר.

מתישהו מישהו עבד עלינו שאם רק נעשה הכל כמו שצריך- יהיה לנו רק טוב.

לא נהיה עצובות ולא יכאב לנו, לא נתגעגע.

הלב שלנו לא ישבר לרסיסים.

לא נאכל את עצמנו ברגשות אשמה או כעס, החיים שלנו יהיו דבש.

ובינינו- דבש שנמרח בשעה שמונה בבוקר על חולצה של ילדון שהרגע לבש אותה- זה גועל נפש. אז כדאי שנזהר במה שאנחנו מבקשות.

האמהוּת בחברה שלנו כיום היא כזאת שאין דומה לה, לטוב ולרע, גם אם לפעמים קשה לנו לראות את הטוב.

לפעמים כדי לראות את הטוב מספיק שנדמיין את החיים שלנו בלי מכונת כביסה.

או מקרר.

דייסון או נינג׳ה למי שצריכות את התותחים הכבדים כדי להרגיש הכרת תודה.

אנחנו הנשים שלא משועבדות לבית, שלא טורחות שעות על הכנת אוכל, מכבסות ומנקות בלחיצת כפתור, ואפילו לא מדברות על הדברים האלה בתור חלק מהותי מהחיים- כי זה לא נחשב.

זה לא שווה.

זה משפיל ומקטין וזה שאני אישה לא אומר שאני צריכה ל. לא משנה מה.

אבל לנוחות של החיים שלנו יש מחיר, והוא לא מחיר קטן- אנחנו משלמות בבדידות.

על כל פעולה שנעשית בלחיצת כפתור אנחנו משלמות בשהות ארוכה מדי בין ארבע קירות.

על האויר הממוזג שלנו אנחנו משלמות באימוג׳י במקום הבעות פנים של חברות לשיחה.

על החיים הנוחים שלנו אנחנו משלמות אחרי הלידה.

כי כל אמא מודרנית כזאת אחרי לידה עושה עבודה שבאופן טבעי התחלקה בין חמישה לשישה אנשים.

זה לא סתם שקשה לנו.

לא ככה הטבע התכוונה.

Here Be Dragons

מטבע לשון היסטורי שמקושר למפות עתיקות.

מסמן אזורים שטרם נחקרו ומכיוון שכך עלולים להיות מסוכנים.

פחד יכול להיות חבר מאוד מאוד טוב שלנו.

חבר נאמן אם תרצו.

כי בניגוד לאופן שבו אנחנו הרבה פעמים תופסות את הפחד- בתור איזה פגם במציאות, התנהגות מקולקלת שלנו או של הילדים שלנו, משהו שאנחנו אמורות להפסיק להרגיש אותו וכו וכו- פחד בבסיס שלו מסמן לנו דבר אחד.

שימי לב.

זאת לא אני שמבקשת, זה הפחד.

פחד מבקש שנשים לב.

אנחנו מתקרבות לאזור לא מוכר ועלול להיות שם דרקון. בדגש על עלול- ככל שזה נוגע למפות עתיקות שבהן המשפט הזה נכתב במקור, הסתבר שלא היו שם דרקונים בכלל (וזה אולי אפילו קצת חבל, כי בואי, דרקון).

הרבה פעמים כשאנחנו מפחדות, אנחנו לא חושבות על עלול.

וגם לא על תשומת לב.

אנחנו חושבות על דרקון, ולא רק חושבות אלא גם יודעות בדיוק בדיוק מה הוא הולך להגיד. ומה אנחנו נגיד בחזרה. ומה הוא יעשה אם.

אבל אם אנחנו מסכימות רגע לגשת בתשומת לב ובסקרנות למקומות המפחידים האלה, אלה שפחות מדברים עליהם כי זה לא נוח- יכול להיות שנגלה שאין שם דרקון. או אולי בכלל נגלה שהוא חמוד.

כשאנחנו שומעות שבטבע, במקור של המקור, באופן שבו האבולוציה זיקקה את ההתפתחות שלנו במשך מאות אלפי שנים, הרבייה שלנו אמורה להיות רבייה שיתופית - כמעט באופן מיידי עולה בעיני רוחנו התמונה המבאסת של שיח סעודי מרובה נשים.

בגרסה השבטית כמובן כי בכל זאת.

אבל לא זאת הכוונה, ומעולם לא היתה.

הכוונה ברבייה שיתופית היא הרבה יותר בסיסית ופשוטה- יחס של כמה מבוגרים על תינוק אחד.

תינוק אדם דורש הרבה מאוד משאבים, יותר ממה שאדם אחת מסוגלת לתת.

תינוקות אדם מעולם לא ינקו למשל רק מאמא שלהם. ואני לא מדברת כאן על מיינקות, שם הסיפור אחר לגמרי.

אבל מאז ומעולם היה לנו לפחות עוד זוג שדיים אחד להיעזר בו- של שכנה או חברה או אחות, אמא ולפעמים גם סבתא, במקומות מסוימים בעולם אפילו אבא היה נותן פטמה לתינוק.

(לצרכי הרגעה כמובן. פעם בני האדם לא היו טיפשים עד כדי כך שיבלבלו בין המינים והתפקידים שלהם).

תינוק אדם אמור להיות במצב נישא במשך כל שעות היום- תינוק מונח הוא המצאה חדשה לחלוטין, ולא מהמיטיבות יש לומר.

אבל מעולם לא היינו אמורות להסתמך על הגב שלנו בלבד שיישא אותו.

היו אמורים להיות לנו עד חמישה גבים לפחות שהתינוק (ואחר כך הפעוט) עובר ביניהם במהלך היום.

וכל זה עלול ליצור את הרושם המוטעה שבו אמא לא מטפלת בתינוק שלה, ותרשו לי להבטיח לכן שזה רושם מוטעה ביותר.

אמא היא המטפלת העיקרית בתינוק שלה.

כך היה מאז ומעולם.

אבל היא מעולם לא היתה המטפלת הבלעדית בתינוק שלה, ומעולם לא נדרש ממנה לתת מענה לצרכים הבלתי אפשריים של תינוק אדם בכוחות עצמה, כפי שנדרש מאיתנו כיום.

זה אולי לא נעים לנו לשמוע ואני מתנצלת על זה מראש- אבל יש יתרון עצום, לא פחות מעצום, להעברה הזאת של תינוק בין אנשים קרובים בזמן שאמא נמצאת בסביבה.

יש משמעות עצומה לריבוי של דמויות אליהן התינוק תופס את עצמו קשור ומחובר מגיל אפס.

מספיק שנחשוב לרגע איזה עולם בטוח זה בונה בשבילו- כולם פה אוהבים אותי.

אני רצוי.

אני נעזר.

אני תלוי בכל כך הרבה אנשים.

וכמה אנחנו סולדות מתלות, מזדעזעות מהמחשבה על האפשרות להיות תלויה ב.

אלא שכמה שלא ננסה לא נוכל לברוח מעובדת המציאות פשוטה הזו- אנחנו, בני האדם, תלויים זה בזה.

במובן הרחב יותר, אנחנו תלויים בעוד אינספור גורמים ותופעות - העצים, השמיים, הדשא.

מזג האויר.

המכוניות שמרעישות מחוץ לחלון.

השכן עם הרכב החשמלי שנשמע כמו התחלה של אזעקה ומקפיץ לנו את הלב כל בוקר.

מצב הרוח שהיה לקבלן כשהוחלט לבנות את הבנין שאנחנו גרות בו בדיוק באופן שהוא נבנה.

אפשר להמשיך ככה עד אינסוף כי זה באמת ממשיך עד אינסוף.

אולי במקום להמשיך עם הרשימה הזאת לתוך האינסוף נעטוף את זה בחברוּת טובה.

עם עצמנו קודם כל.

אולי זאת נקודה טובה להתחיל בה.

שיחות על אהבה

בהקטה- במסורת ההודית הכוונה היא להתמסרות אוהבת לאלוהות ספציפית או מופשטת. דרך רוחנית של טיפוח אהבה ומסירות.

יובל הוא בהקטה של אהבה, ואהבה לומדים מהבהקטה.

יצא לך לפחד פעם שזה לא שאתה לא מוצא את האהבה שאתה מחפש אלא שהרעיון שלך לגבי מה זה אהבה הוא לא מציאותי?

בטח

שנים ארוכות השאלה הזאת הטרידה אותי

עד שהמציאות הוכיחה לי שהרעיון שלי דווקא מעולה

רק שאלה שמוכנים להמר עליו מעטים מאד.

ומה עשית כשזה הטריד אותך?

חוץ מלהניח לעצמך להיות טרוד.

אני מתכוונת- איך לא וויתרת עליו?

את כבר מכירה אותי הרבה שנים

אני בנאדם מאד נחוש.

במקרה הזה

האלטרנטיבה בלתי נסבלת עבורי.

להתמסר למי שלא מתמסר בחזרה זה גיהינום.

ולהיות בקשר לא מסור עד הסוף זה הרבה יותר רע לי מכל אפשרות אחרת.

אני מעדיף להיות לבד עם עצמי [אני עצמי מאד מסור לעצמי] מאשר בקשר סתמי.

איך מצאתי את עצמי מפרנסת לבד בית ומחזיקה עסק, עם שלושה צמודים בחינוך ביתי תוך כדי פרידה ובזמן מלחמה

זה נשמע כמו מדע בדיוני אבל זאת

מציאות חיי

ונגיעות ממנה

אני חולקת כאן איתכן

אני לא יודעת להגיד אם היה שלב שבו ההחלטה הזאת התקבלה.

יש החלטות שמתקבלות ברגע מסוים- לרוב בלי שנשים לב לזה בכלל.

יש החלטות שאנחנו הופכות בראש לכל הכיוונים וביום בהיר אחד עוצמות את העיניים וקופצות למים.

ויש החלטות שמצטברות טיפה אחרי טיפה, צעד ועוד צעד ופתאום הדרך נפתחת לפנינו.

לא ברורה במיוחד, לא מרוצפת וחלקה.

אבל יש שם דרך וברור לנו שאנחנו הולכות בה.

אולי זה התחיל במהלך ההריון הראשון, כשהלכתי לבד לכל הבדיקות בלי שום התרגשות של ביחד.

אולי זה היה כשבאמצע הסיור במחלקת לידה היה צריך ללכת כי היו עניינים יותר חשובים.

אולי כששלושה ימים אחרי הלידה השניה כשנשארתי לבד עם שתי קטנטנות, נקרעת ביניהן ובין הצורך לאכול ולישון, כי היתה נסיעה דחופה.

אולי אחרי הלידה השלישית כשחתמתי על שחרור מוקדם יום וחצי אחרי קיסרי שני, כי מישהו צריך לטפל בבנות, והמישהו הזה הוא אני.

רק אני.

עשרות, מאות, אלפי טיפות קטנות, רובן לא דרמטיות במיוחד אלא פשוטות ויומיומיות, לאף אחת מהן אין את הכוח הנדרש לכשעצמה אבל ביחד הן נאספו לגל. עצום.

ובעצם היה רגע כזה.

אירוע אחד שהיה כמו מסך שהוסט ופתאום כל ארועי העבר הופיעו כמו שהן - לא מוסתרות כמו שנוח לנו הרבה פעמים לחוות ארועים לא נעימים.

אבל על זה בהמשך.

יש גבול דק בין לחיות את החיים שלנו באופן מודע לבין לתת להם לחלוף איפשהו לידנו.

הרבה פעמים אנחנו נחשוב על המודעות הזאת במונחים של בחירה ושליטה- אם רק נעשה את הדברים נכון נוכל לבחור כל רגע ורגע את הצעדים והמהלכים שלנו ונוכל לשלוט במהלך חיינו.

מונחים כאלה עלולים בקלות ליצור סכסוך מתמשך בינינו לבין המציאות- פשוט כי המציאות לא עובדת ככה.

במציאות השליטה שלנו במציאות היא מאוד מאוד מוגבלת.

והבחירות שלנו נעשות כך או כך- בין אם שמנו לב ובין אם לא.

ואפשר להתאמן בלשים לב.

המודעות לחיים שלנו לא נותנת לנו שליטה במציאות חיינו.

שום דבר לא יכול לתת לנו שליטה שכזאת.

אבל בדיוק במקומות האלה - אפשר לקרוא להם צומת או שער, או בכל שם אחר שיעלה על דעתנו, זה לא ממש משנה למקומות האלה איך אנחנו קוראות להם - במקומות האלה המודעות לחיים של עצמנו יכולה להיות לטובתנו.

קודם כל בזה שאנחנו בכלל מבינות שקורה פה משהו.

בזה שאנחנו מבינות שאנחנו בוחרות בדרך מסוימת ומתחילות ללכת בה.

אחרי שקרה מה שקרה (ועל כך בהמשך) מצאתי את עצמי בהבנה כזאת בדיוק.

לא רק שאני יכולה לבחור דרך מסוימת אלא עוד הרבה לפני-

שאני נמצאת בדרך מסוימת והולכת בה כבר יותר מדי זמן.

אנחנו רגילות לשאול לאן הדרך הזאת מובילה, אבל זאת שאלה שלא נמצא תשובה עליה אף פעם.

אפשר לשאול, ואולי אפילו עדיף - האם זאת דרך שטוב לי ללכת בה.

לפעמים התשובה תהיה לא.

במקרה שלי התשובה היתה מאוד ברורה.

ואם אתן חושבות שזה הפך את הבחירה בדרך אחרת למשהו פשוט או ברור - אתן כמובן טועות.

אין דרך פשוטה לגדל לבד שלושה ילדים צמודים, בחינוך ביתי ובתור מפרנסת יחידה.

אבל זה שאין דרך פשוטה לא אומר שאין דרך.

וזה שהדרך לא ברורה בראש לא אומר שהיא לא תתבהר בהמשך.

על איך ולמה וכמה ומאיפה בכלל מתחילים - בפעם הבאה.

נפגש בירח המלא הבא.

תודה שקראת.

אנא.