אמהות וחופש
שתי מילים שבדרך כלל לא הולכות ביחד, או לפחות לא נראה אותן ביחד, אלא אם כן אנחנו בדיוק מגחכות בסרקסטיות -
פחחחח. מה חופש.
עלק אמא וחופש.
ואני לא מדברת פה על חופשה- חופשה היא הפסקה יזומה מהיומיום, ואולי זה בעצם מקור הבלבול- כשאנחנו הופכות לאמהות אין הפסקה. גם השעה הזאת שלקחת לעצמך, אולי חצי יום אפילו, לא הפסקת להיות אמא, במובן הכי פשוט של המילה.
המובן הכי פשוט הזה הוא באמת פשוט להחריד- כמה פעמים חשבת על הילדים שלך בשעה הזאת לעצמך. או בחצי יום ההוא. כמה פעמים דאגת להם, נזכרת שיש גם את הדבר ההוא שצריך לעשות ואת הדבר הזה.
אמהות היא בראש ובראשונה שינוי תודעתי שמכוון אותנו לטבע שלנו, לדאוג ולטפל.
ובחברה שכל כך מקדשת את היפוכו של הטבע הזה, את כיוון ההנתנהלות הנרקיסיסטי שבו מוצב במרכז העולם ״אני״ דמיוני כלשהו, שמנופח מעל ומעבר לכל פרופורציה הגיונית, בחברה כזאת השינוי התודעתי הזה הוא משבר.
משבר אמיתי.
בלי הפסקות ובלי חופשות.
מעתה ועד עולם.
בשלב זה אתן אולי שואלות את עצמכן- אז מה קשור פה חופש. איך חופש בתוך כל זה.
הבנו כבר שאין הפסקה, וגם חופשות אין.
אבל חופש? איפה נכנס פה חופש?
ופה אולי שווה לתהות רגע מה זה חופש בכלל, אלא כשזה כתוב ככה זה מחזיר אותי לסוף יוני בבית ספר יסודי, שבהיעדר משהו לעשות איתנו ותחת האילוץ לשמור אותנו בתוך כיתה, המורה היתה מציירת שמש כזאת על הלוח עם המילה חופש במרכז, מה זה חופש בשבילי.
משחק אסוציאציות.
חופש בניגוד לחופשה, לא יכול להוות לטעמי חריגה מחיי היומיום. כשאנחנו מדברות על חריגה כזאת, כלומר על הפסקה ממה שאנחנו עושות בדרך כלל, אנחנו לא מדברות על חופש.
אנחנו מדברות על הפסקה, על חופשה, ריטריט אולי, וכל הדברים האלה הם נחוצים ומיטיבים מאוד, אבל אינם רלוונטיים לחופש.
חופש לא קורה מזה שהפסקנו את חיי היומיום שלנו, ולו רק משום שהפסקה כזאת היא זמנית בלבד.
בסופה אנחנו נאלץ לחזור לשטוף כלים, לטאטא רצפה, להכין אוכל ולטפל בעצמנו ובמשפחות שלנו.
שימו לב שהרבה פעמים כשאנחנו חוזרות מחופשה, מהפסקה יזומה כזאת מהמציאות, אנחנו לאו דווקא חוזרות לדברים האלה בשמחה- לא בא לנו לשטוף כלים ואיזה כיף היה לאכול בחוץ כל יום.
התחושה הזאת מובילה אותנו למסקנה, השגויה בעיני, שהדברים האלה מבאסים לכשעצמם.
כאן טמונה אולי אחת המלכודות הגדולות של התפיסה החברתית שלנו- אנחנו מנסות לברוח ממה שאי אפשר לברוח ממנו, במקום להתמסר למציאות הזאת, היומיומית והפשוטה.
התמסרות היא חופש.
ולו רק משום שכשאנחנו מתמסרות, ולא משנה למה, אנחנו מפסיקות להתנגד לדבר הזה.
התנגדות היא אחד מגזלני האנרגיה הגדולים שיש, כל אמא שניסתה לנוח כשהתינוק ממש לא בענין של לישון יודעת את זה.
אין דבר יותר מעייף, ובהתאמה- אין מעייף כמו לנסות להתנגד למה שנעשה בכל מקרה, מתוקף היותנו בני אדם.
ופה האמהוּת זורקת לנו גלגל הצלה, ככה בלי ששמנו לב, בין קושי ותדהמה וכאב ואהבה, אנחנו מקבלות במתנה את האפשרות להתמסרות מוחלטת, אולי לראשונה בחיינו.
התמסרות שאם אנחנו אמיצות מספיק כדי ללכת איתה ונבונות מספיק כדי להנחיל אותה על תחומים נוספים בחיים שלנו- היא משנה את הכל.
לא כי אני יכולה לבחור בדיוק מה אני רוצה לעשות אלא בגלל שהשאלה הזאת מתבטלת.
כוחות טבע עצומים לא שואלים את עצמם מה בדיוק הם היו רוצים לעשות, הם לא שואלים בכלל.
הם חופשיים לפעול במלוא עצמתם.
ככה גם אנחנו.
Here Be Dragons
מטבע לשון היסטורי שמקושר למפות עתיקות.
מסמן אזורים שטרם נחקרו ומכיוון שכך עלולים להיות מסוכנים.
זה לא מקובל לדבר על זה או לחשוב על זה, אבל יכול מאוד להיות שכיוון ההתנהלות הנרקיסיסטי של החברה שלנו הוא לא תופעה מקרית שקרתה כך מעצמה אלא תוצר של כוונה תחילה.
אני אסביר.
הצורך הזה בהכרה, בהערכה, התחושה שרואים ומבינים אותי- הוא לא המצאה של החברה שלנו.
זה צורך קיים, בילדוּת באופן מוגבר ובבגרוּת באופן מופחת, ולכן אפשר להתייחס אליו כצורך אינפנטילי- לא בתור מילת גנאי אלא בתור צורך שהדרישה למענה המיידי שלו קשורה בעיקר בילדוּת.
אלא שחווית הילדות של רובנו לא שזורה זכרונות כאלה, של הכרה והערכה והבנה.
בתהליך הארוך של פירוק המשפחות המורחבות למשפחות גרעיניות והפקעת הידע לגבי גידול וחינוך ילדים מידי הוריהם, צמחו בתרבות שלנו שיטות חינוך שידעו בדיוק בדיוק מה צריך לעשות ונכתבו על ידי גברים שעל פי רוב לא בילו עם ילדיהם יותר משעות בודדות בשבוע.
זה כמובן לא הפריע לאף אחד לחשוב שככה זה באמת צריך להיות, וכל סטייה מהדברים האלה תגרור איתה צרות איומות- בעבר תחת איומי דת ״אלוהים יעניש אותך״ וכל הז׳אנר הזה, כיום תחת איומי פסיכולוגיה, שבהחלט אפשר להתייחס אליה בתור אחת הדתות החדשות של העידן שלנו, עידן שבו רק לרציונל יש מקום.
מיותר לציין שבתוך השיטות האלה, החינוכיות, לצרכים של בני אנוש לא היה מקום, בטח לא בגילאי ינקות או ילדות.
הפעם הראשונה שבה עלתה תפיסה פסיכולוגית שעל פיה לתינוקות וילדים יש צרכים וכדאי מאוד לתת מענה לצרכים האלה, היתה תורת ההיקשרות של בולבי, פחות ממאה שנה אחורה, וגם אז בשום שלב היא לא הפכה לגישה השלטת ולא החליפה את הגישות הקיימות.
זה לא הפריע לצרכים שלנו להמשיך להתקיים כמובן, זה רק הפריע להם להישאר צרכים שקשורים בילדות.
הם נמשכו לתוך חיינו הבוגרים ולא בתור צורך שעבר מספר גלגולים עם האדם הבוגר שחש אותו, אלא בתור אותו צורך ילדותי שמתבונן באימה, אימה אמיתית, באפשרות להישאר ללא מענה.
היו מי שידעו לזהות את הצרכים האלה.
תמיד יש.
והם לאו דווקא אותם אנשים שרוצים לטפל ולחבק ולעטוף.
הרבה פעמים אלו אותם אנשים שרוצים למכור לנו משהו, ויודעים בדיוק איך.
כשלוחצים על הנקודות הנכונות של ה׳״מגיע לך״ הכל פתאום נראה לנו מאוד נכון- באמת מגיע לי.
סוף סוף מישהו רואה את זה.
והאמת היא שלא מגיע לנו כלום, כמו שלאף אחד לא מגיע כלום.
המציאות לא פועלת בדפוסים של ״מגיע לי״, לא לטוב ולא לרע.
היא לא מחפשת לשפוט או לצ׳פר אותנו, היא לא מחפשת אותנו באופן כללי.
היא פשוט מתקיימת לה ואנחנו בתוכה, לפעמים באופן הרמוני עם שאר הדברים ולפעמים פחות.
אבל אם תשימו לב כמה מתעשיית הצרכנות שלנו מושתתת על זה שמגיע לנו, שזה בדיוק בשבילנו, שמכירים ומבינים אותנו, ומהצד השני- שאנחנו לא מספיק טובות ודרוש פה שיפור מהותי, בנראות או בהתנהלות שלנו - אפשר לזהות בקלות את דפוסי ההתנהלות האלה.
הם לא סתם שם.
הם שם כי זה עובד.
כי מישהו ידע לזהות שזה יעבוד.
כי מישהו עושה מזה מלא מלא כסף.
הענין הוא שזה לא מסתכם בתחום אחד בחיינו בלבד, שום דבר לא מסתכם בזה אף פעם.
זה לא רק הצרכנות, זאת בניית תודעה.
תודעה שהתלבשה על חור בנפש שלנו, שאולי היה יכול להישאר קטן או לפחות פרופורציונלי, אבל גדל למימדים בלתי נתפסים, כמו מפלצת רעבה שצועקת - מגיע לי הכל. אני לא מספיק טובה עד שלא יהיו לי את כל הדברים האלה.
ולדברים האלה אין סוף, אף פעם.
ככה זה עם מפלצות רעבות.
איך מצאתי את עצמי מפרנסת לבד בית ומחזיקה עסק, עם שלושה צמודים בחינוך ביתי תוך כדי פרידה ובזמן מלחמה
זה נשמע כמו מדע בדיוני אבל זאת
מציאות חיי
ונגיעות ממנה
אני חולקת כאן איתכן
אולי הייתי צריכה להתחיל את החלק הזה של הניוזלטר בספוילר של התחלה-
זה לא הולך להיות טקסט פרקטי.
לא הולכים להיות פה טיפים או מתכונים ש״באמת עובדים״.
העולם הוא לא מלצר וזאת נקודה ששווה לנו להתעכב עליה ולהפנים אותה, ולו רק מפני שהיא כל כך זרה לאופן החשיבה שלנו- אף אחד, בשום צורה, לא התחייב להביא לנו בדיוק בדיוק את מה שהזמנו.
זה לא בגלל שלא קראנו נכון את התפריט- זה בגלל שאין תפריט כזה במציאות.
רק בראש שלנו.
אני יודעת שאופן החשיבה הזה נראה לפעמים כמו מה שהיינו קוראות לו ״מוריד״.
אנחנו מעדיפות הרבה פעמים להיאחז באפשרות שלנו לזמן לעצמנו את המציאות, לברוא את מציאות חיינו ותפיסות נוספות מהז׳אנר שאנחנו קוראות לו ״מוטיבציה״, כאילו עלינו להזין את הדחף הפנימי לפעול בדברים שאינם אלא פרי דמיוננו.
המילים האלה לא נכתבות בזלזול.
הן נכתבות מתוך התבוננות ארוכת שנים שמבינה שהאופן הזה של לקיחת אחריות על תחומים בחיינו שחורגים בהרבה ממה שנמצא תחת אחריותנו, מביאה איתה יותר נזק מתועלת.
כשאנחנו מפרשות לעצמנו את המציאות בתור מה שנמצא בשליטתנו הבלעדית- אם רק נצליח למצוא המפתח הנכון, לנסח את עצמנו בצורה מדויקת, לפצח בדיוק בדיוק את הקוד שמפעיל ארועים שונים בחיינו- אנחנו לאו דווקא מתבוננות במציאות עצמה אלא במציאות כפי שאולי היה נוח לנו שתהיה.
כשאנחנו נתקלות בשיטה שלעולם אינה נכשלת, כנראה שיש בה כשל פנימי מאוד בסיסי- היא מגנה על עצמה בכך שאינה נושאת באחריות.
כל האחריות הוטלה על כתפינו.
קל לנו לראות את זה בשיטות השונות שמציאות לנו לידות אורגזמיות או לידות נטולות כאב למיניהן, שיטות שלפיהן אם נכשלנו לחוות את הלידה ככזאת- כנראה פשוט לא תרגלנו מספיק.
כשאנחנו מתעלמות ממרכיב קריטי במציאות- העובדה שלידה זה כואב למשל- אפשר בקלות להלביש את המציאות בהסברים אחרים לגמרי.
אלא שעמוק בפנים משהו יזייף לנו.
החלק החכם הזה בנו שלא יתן שירמו אותו ויעמיסו על כתפינו אחריות לא לנו.
החלק הזה שילחש ויגיד ולבסוף יצעק עלינו עד שנשים לב שיש פה טעות בסיסית להחריד- לידה זה כואב. אי אפשר למחוק עובדות מהמציאות בלי לעוות את הכל.
כך גם שיטות אחרות שמציאות לנו לקחת על עצמנו אחריות על ניהול המציאות- זה לא בידיים שלנו, ולפעמים גורם לנו לפספס את מה שיכול לגמרי להיות בידיים שלנו.
אני חושבת שאלו היו הבנות משמעותיות בשבילי כשהבנתי מול מה אני עומדת.
הייתי חייבת למצוא דרך להכניס כסף, וזה לא הולך להיות במקום לגדל את הילדים בחינוך ביתי.
לא ידעתי אז שאני הולכת למצוא את עצמי מפרנסת את ארבעתנו לבד, אבל זה גם לא משנה.
המוטיבציה מעולם לא היתה להכניס כמה שיותר כסף וכמה שיותר מהר.
להבין שמה שאני מתחילה עכשיו יכול גם לא להצליח זאת הבנה טריקית - מצד אחד היא יכולה להיות מרפת ידיים.
אם ככה אז למה בכלל לנסות.
אבל מי שניסתה והצליחה, לא משנה מה, יודעת- כשלא מצליח מנסים שוב.
כולנו חווינו את זה, ברמה כזאת או אחרת.
וכשאין לך ברירה והשאלה הופכת מ״האם זה יצליח״ ל״איך זה יצליח״- אנחנו נראה הרבה יותר אפשרויות, ונעיז לנסות הרבה יותר דברים.
כורח הוא לא דבר רע.
מה שאני עושה היום לא צמח לי על העץ.
בניתי את זה במו ידיי.
הרבה כיוונים שניסיתי לא הצליחו, אחרים כן.
אין דרך לדעת מראש, זה נכון באופן כללי לגבי הכל.
כשאנחנו מפסיקות לחפש את הדרך הזאת שבה הכל יצליח ומהר, אנחנו פנויות לבנות את הדרך שלנו.
אין לזה מתכון.
צריך רק להתחיל ללכת בה.
תודה שקראתן.
נפגש בירח המלא הבא.
תגובות