top of page

בתרבויות אחרות...

10 בפבר׳ 2023
זמן קריאה 2 דקות

ידעתן שהשמש לא זורחת באירופה ושוקעת בארצות הברית? לפעמים אנחנו נוטים לחשוב ככה. לפעמים גם להתנהג ככה. הבעיה היא שהאזור הגיאוגרפי הזה שמכונה ״מערב״, כופה את עצמו על שאר העולם. משליט בורות. חוסר הערכה. שטחיות. ומה שלא כפוף לסטנדרט המערבי הולך ונעלם.


דבר מוזר קרה אצלנו במערב- מצד אחד אנחנו חיות בתוך סגידה מטורפת לנראות הגוף. מצד שני זלזול עמוק וזילות של הגוף. אצלנו במערב משנים לאיברים את הגודל הצורה. מוסיפים, מורידים, לפעמים מחליפים. מה שמיותר הולך לפח. או נמכר לתעשיות אחרות. מוסך. זה לא חייב להיות ככה, ואולי- זה חייב להיות לא ככה.


בהרבה מקומות בעולם שלא נגועים עדיין ב״קדמה״, נהוג לקבור את השיליה בקרבת הבית. בבור עמוק כדי שחיות לא יחפרו אותה החוצה. השיליה היא איבר ככל איבר בגוף, איבר כל כך מיוחד- שמתפתח אך ורק בשביל התינוק ודואג לכל צרכיו. לא משנה מה קרה בהמשך- כולנו התחלנו את חיינו בליווי שילייתנו, שדאגה באופן מיידי לכל צורך שלנו. זה רק הגיוני לכבד את התופעה המיוחדת הזאת ולקבור אותה בקרבת הבית.


מעבר לכבוד הבסיסי לגוף האדם, בהרבה מקומות האמינו (ובמעט מקומות ממשיכים להאמין) שהשיליה לא מסיימת את תפקידה אחרי הלידה. היא ממשיכה ללוות את האדם במשך כל חייו, אלא באופן אחר.

בתרבויות מסוימות (יפן למשל), השיליה נחשבה לתאום של התינוק (ובאמת מבחינת מטען גנטי השיליה והתאום זהים יותר מתאומים זהים). לפי אמונה זו, לאחר הלידה השיליה הופכת למלאך שומר של האדם ומלווה אותו כל ימי חייו.

זה מענין בעיני, כי חוץ מהידע וההבנה לגבי התפקיד של השיליה, יש פה ידע, הבנה וביטוי של הקשר בין החיים בתוך הרחם לחיים אחרי הלידה.

במדינות ה״מפותחות״ שהתמזל מזלנו להיוולד לתוך אחת מהן, התחילו לחשוב על הקשר הזה רק בשנים האחרונות - הקיום ברחם, חווית הלידה והשפעתם על האדם בהמשך חייו.

יש משהו לא נכון בגישה הבסיסית אצלנו. התרגום של הכל ליעילות וערך כספי. הרצון הזה, שהפך לנורמה בסיסית, לנצל כל דבר עד כמה שאפשר. ובגלל שזה הפך לדבר כל כך בסיסי, כנראה שגם השינוי צריך להתחיל ממשהו בסיסי.


שיליה. הדאגה הבסיסית ביותר לוול-ביינג שלנו בקיום שלפני הקיום הזה.

 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול
משככי לידה

השורות הבאות נכתבות בתוך מה שנקרא ״הפסקת אש״, חזרה מהירה מדי וחדה מדי לשגרה שנראית הרבה יותר מדי מאיימת, אחרי חודש וחצי של מלחמה. זה לא כל כך משנה בעיני, לפחות בהקשר שבו אני רוצה לגעת בנושא הזה, איך ב

 
 
 
חג ה ס ד ר

אנחנו כבר קצת מכירות אז אני מניחה שאתן יודעות שהמסורת היהודית היא לא מהתחומים שאני חזקה בהם, אבל חגים אני מאוד אוהבת- לא משנה לי איזה חגים אגב, חגים באשר הם. בכל מסורת יש את מה שיפה בה, ולדעתי גם אין

 
 
 
עוד פעם המלחמה הזאת

רובנו כאן אמהות לילדים קטנים, ומבינות מדי פעם באימה (או שאולי כבר לא) שזאת המציאות היחידה שהילדים שלנו מכירים- תקופות של אזעקות מדי פעם בתכיפות הרבה יותר מדי גבוהה, אבא שנעלם למילואים, אמא שבסטרס, תקו

 
 
 

תגובות


bottom of page