תינוקות וחיי היומיום

כשאנחנו מחפשות במה להעסיק תינוק/ פעוט/ ילד כדי שנוכל להיות עסוקות בשקט, קורים כל מיני דברים- על נושאהשעמום אצלנו ואצל הילדים כתבתי בפוסטים הקודמים.

בואו נעשה רגע זום אין על הלמידה שמתפספסת פה.

תינוקות נולדים לתוך מציאות.

המציאות מעניינת אותם, מסקרנת אותם.

מספקת את כל הגירויים שהם צריכים.

המציאות מורכבת מכל מיני דברים, בעיקר- אם נרצה או לא- מפעולות מאוד בסיסיות כמו להכין אוכל, לסדר בית, לפגושאנשים, וכו.

הפעולות הבסיסיות האלה הן בדיוק מה שפעוטות וילדים בכל גיל אמורים ללמוד ולהשתתף בו.

זאת סביבת החיים שהם נולדו לתוכה, ואלו הכישורים הבסיסיים שהם צריכים ללמוד כדי להתנהל בסביבה הזאת.

כשאנחנו מונעות את הלמידה הזאת- עושות את כל הדברים האלה בזמן שהתינוק ישן או רק כשהילד בגן, מעסיקותאותם בצעצועים או מושיבות מול מסך- זה לא רק שהכישורים הבסיסיים האלה נפגעים (והכישורים האלה אגב כוללים אתכל קשת ההתפתחות, שטרחנו כל כך לחלק ולקטלג- מוטוריקה גסה ועדינה, קשר עין יד, התפתחות סנסומוטורית וכו). נפגעת גם תחושת השייכות הבסיסית, ה״הערכה העצמית״ אם תרצו לקרוא לזה ככה.

הערכה עצמית זה מושג מערבי בלבד, ודי חדש. הוא נחוץ במשמעותו השלילית בלבד- כאשר ההערכה העצמית נפגעת(אני באופן אישי חושבת שיש פה גם ענין של ביצה ותרנגולת, אבל זה כנראה נושא לפוסט אחר).

תינוקות ובכלל ילדים בכל גיל רוצים להיות חלק.

להשתתף בחיים. לעזור.

הרבה פעמים העזרה שלהם מצריכה מאיתנו קצת יותר (ולפעמים המון) סבלנות. תשומת לב. הפעולות לוקחות יותר זמן.

יותר מדי פעמים אנחנו דוחות את העזרה שלהם.

לפעמים אנחנו עושות שמיניות באוויר כדי למנוע בכלל את האפשרות שהם ירצו לעזור.

אני לא חושבת שהמושג ״הערכה עצמית״ היה קיים אצלנו אם האופן הטבעי בו התחושה הזאת נבנית לא היה משתבש.

יש לנו איזה ענין במערב- ליצור בעיות ואז לעבוד מאוד מאוד קשה כדי לתקן אותן.

אני חושבת שזה אחד הקווים המנחים שלנו כתרבות, כי אפשר לראות את זה כמעט בכל תחומי החיים- רפואה, כלכלה, חינוך, בכל מה שקשור לתעשיה וטכנולוגיה, בכל מה שקשור לאקולוגיה, ביחס שלנו לטבע, לסביבה, לעצמנו, וכמובן- לתינוקות ולילדים שלנו.