מורשת קרב נשית

חברה אמרה לי פעם- אולי כדאי להחליף את המילים בביטוי הזה שלך.

מורשת קרב.

זה כל כך לא…. נשי.

כל כך לא…. לידות.

כל כך לא….

כל כך לא כמו שזה אמור להיות.

כמו שהיינו רוצות שזה יהיה.

אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד, וסיפורי הלידה שלנו הפכו להיות מורשת הקרב שלנו, הנשים.

יצא לי ללוות נשים שהגיעו ללידה כמו לשדה קרב- מוכנות להילחם עם צוות שמראש הוגדר כמזיק.

יצא לי ללוות נשים שהגיעו ללידה מתמסרות וסומכות- מאמינות שהן בידיים טובות של מי שרוצות לעזור.

לא תמיד יש לכך השפעה על מהלך הלידה עצמה- לידה היא איזון כל כך עדין בין כל כך הרבה גורמים, את רובם אנחנו אפילו לא קרובות להבין.

וכשהאיזון הזה מופר באופן שהגוף לא יודע לאזן בחזרה, הלידה יכולה ללכת לכל מיני כיוונים.

בחברה שלנו הכיוון הזה יהיה בדרך כלל התערבותי-ניתוחי, אפשר לראות בכך הצלת חיים (וזה במידה רבה נכון) אפשר לראות בכך הרס של היכולת להביא חיים (וגם זה במידה רבה נכון).

אצל לא מעט יולדות שיצא לי לפגוש, אני הייתי הראשונה להקשיב לסיפור הלידה שלהן, מתחילתו ועד סופו.

ולא כי לא היו סביבן אנשים מרגע הלידה ועד שבאתי. היו ועוד איך. אבל לא היתה פניוּת, הפניוּת הפשוטה של לשבת ולהקשיב. בלי להיות יעילות, בלי לנסות לעזור. לפעמים פשוט להיות שם, בשקט, בהקשבה, זאת העזרה הכי משמעותית שיכולה להיות.

סיפורי הלידה שלנו עוברים לא מעט גלגולים, הרבה פעמים הם הופכים לסיפור עם חיים משל עצמו, שצובר עוד ועוד פרטים כשהשערות הופכות להיות עובדות מוצקות בראש שלנו, ואנחנו יוצרות את העובדות האלה לתוך מציאות העבר- דרך מציאות בהווה שהיא סיפור הלידה.

כל כך הרבה אפשר ללמוד על אישה מסיפור הלידה שלה - על היכולת להתמודד עם סטרס.

על האפשרות להיעזר באחרים.

על היכולת לסמוך.

על שריר שחרור השליטה שאנחנו יודעות כל כך טוב לכווץ, וכל כך מתקשות להרפות.

על מערכת האמונות שלה ובכלל- על היכולת להאמין.

להאמין בעצמה, בגוף שלה, ביכולות שלה.

במי שנמצא איתה.

בתינוק שעובד קשה כדי להיוולד.

במקום בו היא יולדת.

בעולם הזה והחוקים על פיהם הוא מתנהל.

בטבע, שהחוקים שלו חזקים יותר מכל דבר שבני האדם יכולים לקבוע.

אם נעשה, ולוּ לרגע, זום אאוט לסיפורי הלידה שלנו וננסה להתבונן עליהם ברמה החברתית- יכול להיות שתעלה לנגד עינינו תמונה קצת מפחידה.

לידות שהן מורשת קרב.

לידות שבהן נשים צריכות להילחם על הזכות הפשוטה שלהן לתת לגוף לעשות את מה שנועד לעשות.

לידות שמראש נחוו כסכנת חיים ממשית, חריגה ממה שהגוף אמור או יכול.

לידות נגועות באלימות.

אבל יכול להיות, שאם נכוון את העדשה הדמיונית הזאת עוד קצת אחורה ונתבונן על הלידות שלנו עוד יותר מרחוק, יכול להיות שנראה דווקא תמונה אחרת לגמרי.

נראה שאנחנו נמצאות בעיצומו של תהליך, בצומת דרכים שנמשכת שנים- הרף עין במונחים של תהליך.

נראה את האמהות שלנו והאמהות שלפניהן עושות בדיוק בדיוק מה שהרופא אומר, בלי לשאול שאלות.

נראה את הפרוטוקולים הנוקשים שהלכו והתרככו עם הזמן, שמנסים (גם אם זה רק בכלים העלובים שיש ברשותם כרגע) לשחזר את היכולות שהיו ואבדו.

את הידע שהלך ואבד.

הידע הזה הוא לא מדעי, לא מחקרי ואפילו לא רציונאלי.

זה הידע של הגוף, של היולדת ושל מי שאיתה בעת ובעונה אחת.

הרחם שיודעת איך ללחוץ והיד שיודעת איך לעזור.

ואנחנו יכולות לשחזר את זה.

לאט לאט.

אנחנו חיות בצומת דרכים מטורפת.

קריטית מבחינת העתיד של האנושות.

ולכולנו יש חלק בהחלטה לגבי איזו דרך תיבנה.

Here Be Dragons

מטבע לשון היסטורי שמקושר למפות עתיקות.

מסמן אזורים שטרם נחקרו ומכיוון שכך עלולים להיות מסוכנים.

לא רבות מאיתנו שואלות לגבי ההיסטוריה של בתי החולים, ומעטות מהן הן אלה שמוצאות תשובות שמניחות את הדעת.

בעצם רובנו מסתובבות בעולם עם הנחה מובלעת שלידות הועברו לבתי החולים כדי להבטיח שיהיו בטוחות יותר.

באחוזי הצלחה גבוהים יותר.

באחוזי תמותה נמוכים יותר.

למעשה, אין שום קשר בין ההעברת הלידות לבתי החולים לבין .. לא רק הבטיחות אלא אפילו המחשבה על היולדת.

הלידות הועברו לבתי החולים מתוך מוטיבציה אחת ויחידה- על כך בהמשך.

כמו על לידות בית חולים, מעטות מאיתנו תוהות לגבי קיומו של מקצוע כמו ״רופא מיילד״.

רובנו לוקחות את זה כעובדת מציאוּת, מקצוע שקיים - תמיד היה ותמיד יהיה, וכמובן שצריך אותו.

אין פה שאלה בכלל.

ואני לא באה כאן לזלזל בחשיבות העצומה שיכולה להיות לרופא מיילד בלידה שהסתבכה.

אני כאן כדי לשאול שאלות- מאיפה הגיעו הרופאים המיילדים מלכתחילה. ולמה אנחנו לא יודעות על זה ולא שואלות.

כמו הרבה מקצועות שקיימים אצלנו, הצורך ברופא מיילד נבנה לאחר המצאת המקצוע, ולא להיפך.

שלא תבינו אותי לא נכון, רופאים היו מוזעקים מעת לעת לעזור בלידה (כמו שכולנו אולי זוכרות מסרטים כמו חלף עם הרוח, סרטים בהן הלידה היוותה בדרך כלל את התפנית הטראגית בעלילה ולימדה את כולנו שהדבר הכי חשוב בלידת בית הוא להכין מגבות נקיות ומים חמים), אלא שאלו לא היו רופאים שמתמחים בלידות.

אם לחדד את הנקודה האחרונה- אלו היו רופאים שלעיתים לא התמצאו אפילו בפיזיולוגיה הבסיסית של גוף האישה, ובגלל הסביבה הנוצרית שבה הסיפור שלנו מתרחש הם לא הורשו אפילו להסתכל ישירות על האזור הנבדק.

ועם כל הכבוד לחוש המישוש, יש פעמים שהוא יכול מאוד לבלבל.

כך קרה שיש לנו סיפור שמתועד היטב בספרות המקצועית על רופא שהוזעק לעזור בלידה שהלכה והסתבכה, וקבע שלאישה יש גידול סרטני עצום בצוואר הרחם שמונע מהתינוק לצאת. בחמלתו הרבה הוא החליט להישאר לצידה בשעותיה האחרונות, ותארו לכן את הפתעתו כאשר לאחר כמה שעות האישה ילדה תינוק בריא בכוחות עצמה.

מה שהוא זיהה בתור גידול היה למעשה הראש של התינוק.

זה קרה בארצות הברית.

בתחילת המאה הקודמת.

משהו כמו מאה שנה אחורה.

זה לא היה מקרה בודד של בורוּת מביכה של רופאים בתחום המיילדות. וכמו שקורה הרבה פעמים כשהכוונה מאוד טובה אבל אין לדעת לאיזה כיוון ההחלטה הזאת תוביל אותנו, הוחלט להכניס לימודי מיילדות בתור התמחות בפני עצמה בבתי הספר לרפואה בארצות הברית.

ואם נדפדף לרגע בין דפי הזכרון שלנו, אולי נמצא שם את המידע לגבי מי היו אלו שיכלו ללמוד רפואה באותם ימים. הם כולם היו גברים וכולם היו בצבע לבן.

התמחות בהריון ולידה בבתי ספר לרפואה נשמע לכשעצמו כדבר נהדר- סוף סוף מכירים בנו ובגוף שלנו וביכולת שלנו ושל הגוף שלנו בתור מה שראוי לתת לו התייחסות מיוחדת.

אנחנו לא על הדרך, וצריך ללמוד וללמוד הרבה כדי להבין ולוּ קצת איך אנחנו פועלות.

אלא שהיו עם זה שתי בעיות מרכזיות-

הראשונה היתה הנשים שכורעות ללדת. הן לא רצו להשתמש בשירותיו של גבר, רופא ככל שיהיה, והעדיפו את המיילדוֹת- שהיו ידועות אגב באחוזי הצלחה גבוהים יותר בלידות מאשר הרופאים.

הבעיה השניה היתה הגברים עצמם.

מקצוע המיילדות לא היה מקצוע נחשב. זאת לא היתה הכשרה מבוקשת בשוק האקדמאי, ויש שיגידו שזאת היתה אפילו הכשרה מזולזלת על ידי הקולגות למקצוע.

למרבה האירוניה, הזלזול נבע מכל שאותם רופאים מיילדים היו ככל הנראה רופאים מאוד טובים ללידה- הם לא עשו הרבה, חיכו רוב הזמן, והתערבו רק במקרים קיצוניים.

טוב ככל שזה יהיה עבור האישה שיולדת, זה לא הפך את המקצוע לנחשב. להיפך- רופא שלא עושה כלום הוא לא רופא נחשב.

ואז הגיעה תפנית קריטית, ויש לומר טראגית, בעלילה.

אני לא יודעת עד כמה אוב אצן מכירות את העולם האקדמאי, אבל יש משהו שכמעט ולא נראה באקדמיה, וזה להודות בטעויות.

האקדמיה במובן מסוים רואה את עצמה כחפה מטעויות באשר הן, בטח אם הכסל כבר הושקע והמקצוע כבר הומצא.

וכך, כדי לקדם את מעמדם של הרופאים המייחדים ולמשוך צעירים למקצוע, התקבלו שתי החלטות הרות גורל-

הראשונה היתה להעביר את הלידות לבתי החולים. ההחלטה השניה היתה לחבר בין המקצועות רופא מיילד וגינקולוג.

כדי להבין את הזעזוע החברתי השקט שהביאה איתה ההחלטה הראשונה, מספיק להסתכל על מספרים- כשהלידות הועברו לבתי החולים אחוזי התמותה של אמהות ותינוקות זינקו בצורה חדה שלא נראתה כמוה ב400 השנים שקדמו לכך.

כדי להבין אותו עוד יותר לעומק, טוב לשאול את עצמנו רגע איך הלידות הועברו לבתי החולים.

אנחנו יודעות איך.

מספיק להתבונן בפחד החברתי הגדול שטבוע בנו מפני לידות בית- האופן היחיד שבו נשים ילדו לאורך ההיסטוריה כולה למעט 100 השנים האחרונות, כדי להבין כמה הפחדה היתה שם.

אבל דווקא הנקודה השניה, זאת שנראית לנו תמימה ולא מזיקה- בסך הכל לחבר שתי הכשרות רפואיות שגם ככה נראות לנו קשורות זו לזו, רופא מיילד גינקולוג, מה יותר הגיוני מזה.

אז בואו נתחיל מזה שהקשר היחיד בין שתי ההכשרות הוא שהלקוחות של שניהם הן נשים. אין קשר בין הכשרה גינקולוגית ומיילדות מלבד הקשר הזה.

וחשוב מזה, נציין את הנתון מעורר המחשבה הבא- גינקולוג זאת הכשרה כירורגית.

ואת מה שקרה בעקבות זה שלכל רופא מיילד יש הכשרה של רופא מנתח- אנחנו לא צריכות לנחש. אנחנו חווינו את זה על בשרנו.

פשוטו כמשמעו.

שיחות על אהבה

בהקטה- במסורת ההודית הכוונה היא להתמסרות אוהבת לאלוהות ספציפית או מופשטת. דרך רוחנית של טיפוח אהבה ומסירות.

יובל הוא בהקטה של אהבה, ואהבה לומדים מהבהקטה.

אמרת פעם שאתה עצמך מאוד מסור לעצמך.

מה זה אומר שאתה מסור לעצמך?

אני לא זוכר באיזה הקשר אמרתי את זה אבל יש סיפור יפה מאחורי זה-

כשגרתי באיטליה ראיתי פעם מישהי באיזה באר עם חברים ורציתי להתחיל איתה והתביישתי לגשת

ואז אחר כך בבית כשכעסתי על עצמי שלא ניגשתי דיברתי עם עצמי בראש ואמרתי לעצמי ״יא אפס״ ומיד איך שאמרתי את זה לעצמי הזדעזעתי מעצמי.

כי פתאום היה ברור לי שאין עוד בנאדם בעולם שככה הייתי מדבר אליו.

הייתי אז חבר של המון אנשים ולכולם נורא עזרתי ולכולם נורא פרגנתי ולכולם היה לי לב רחב ובגדול הייתי פשוט חבר טוב למלא אנשים.

אבל לעצמי הייתי ברוטאלי.

אז עשיתי עם עצמי הסכם שמכאן והלאה אני הולך להיות החבר הכי טוב שלי. והסטנדרד של איך אני מתייחס לעצמי הולך להיות איך הייתי מתייחס אם הייתי עוזר עכשיו לחבר הכי טוב שלי.

אז בגדול לעניין שאלתך - מסור אליי זה במידה רבה טוב אליי. זה גם אומר שאני מאד נוכח בחיי. הם לא סתם עוברים לידי בחאווה.

וזה אומר שאני לא בוגד בי. אם יש דברים שאני יודע שיקרים לי אני לא פוגע בהם - זה נוגע בראש ובראשונה לערכים.

אז מסור לעצמי זה גם נאמן מאד לערכים שלי. וזה אומר יושרה.

לנסות ככל האפשר לראות את הבליינד ספוטים שלי.

זה אולי החלק הכי קשה.

כי הם בליינד ספוטים.

איך מצאתי את עצמי מפרנסת לבד בית ומחזיקה עסק, עם שלושה צמודים בחינוך ביתי תוך כדי פרידה ובזמן מלחמה

זה נשמע כמו מדע בדיוני אבל זאת

מציאות חיי

ונגיעות ממנה

אני חולקת כאן איתכן

יד על הלב- תמיד קינאתי בכן.

כן כן, בכן.

ובתחום העיסוק שלי היו לי שלל הזדמנויות כאלה.

בך, שבן הזוג שלך הגיע לכל ההכנה ללידה, שאל שאלות, התעניין, רצה להיות וגם היה חלק.

גם בך, כשנפגשנו לייעוץ פרידה מהנקה ובן זוגך לקח על עצמו את ההרדמות לילה. באופן הדרגתי. במחשבה על הילדה שלכם.

בכן שמגיעות ללידה אחרי שחצי מהתקשורת בינינו היתה בכלל מול בן הזוג שלכן. שדאג, ועזר, ותמך ולקח על עצמו את כל האחריות על הכל כדי שאתן תוכלו להתרכז אך ורק בלידה עצמה.

מקנאה בכן כל פעם שאנחנו נפגשות.

תוהה לפעמים איך זה מרגיש.

והאם המעטפת הזאת, הזוגית, בהריון לידה הורות, באמת נעימה כמו שהיא נראית מהצד.

אני מכירה אותה רק מהצד.

יש את הביטוי הכה נדוש ששניים וטנגו וכל הסיפור הזה.

צריך שניים לטנגו, או במילים פשוטות - זה על שנינו. אף אחד לא אמור לקחת את האחריות הבלעדית על קשר. לטוב ולרע.

והבחירה דווקא בטנגו היא מעניינת בעיני כי טנגו הוא ריקוד מובהק של בין לבין- זה לא התנועות. התנועות הן רק האמצעי שדרכו אנחנו יכולות לראות את מה שקורה בין שני הרוקדים.

בהחלט צריך שניים בשביל זה.

אם לכתוב מהכיוון ההפוך- אנחנו משתמשים בביטוי הזה כשמשהו מתקלקל. אבל צריך גם שניים כדי שמשהו יצליח.

וזה לאו דווקא כי הבנאדם הזה, הספציפי הזה- משהו בו מקולקל.

זה קצת כמו יסודות בכימיה, ואני לא יודעת כמה מכן מכירות לעומק את הגאונות העמוקה של הטבלה המחזורית, אבל על זה אולי בפעם אחרת.

כשאנחנו מתבוננות על יסודות בטבע, כל הסיפור הזה של בין לבין נהיה מאוד פשוט וברור- חמצן עם מימן יתנו לנו מים. אבל חמצן עם ברזל?

חמצן עם ברזל יתנו לנו חלודה.

תמיד תמיד ולא משנה מה נעשה, אנחנו נקבל חלודה. לא משנה כמה נעבוד על זה.

ואז השאלה היא איך את עם חלודה.

אני באופן אישי לא מתחברת לז׳אנר, אבל יודעת להעריך את האסתטיקה שאפשר לראות לפעמים בכתום-שחור הזה.

ודווקא העין שמזהה את האסתטיקה והלב שחומל אותה, יכולות לפעמים לייצר לנו קושי גדול.

חלודה מתפשטת על ברזל ומוציאה אותו מכלל שימוש- היא גוזלת את מה שהברזל הכי טוב בו, בלהיות חזק.

זה לא כי החלודה לא בסדר, או החמצן, או הברזל.

זה כי ככה החיבור הזה עובד.

הלב שחומל את כל זה עלול לעשות לנו פה תכסיס מלוכלך.

בזן בודהיזם היפני יש משפט כזה-

אם אשב באש אציל אותה מכליה.

והכוונה היא לא כליה האיבר, כולנו פה אחרי לידה ולא הכי מרוכזות.

הכוונה היא לכליה כמו לכלות- אציל את האש מלהיכבות. אבל באיזה מחיר.

הלב החומל לפעמים לא מזהה את המחיר.

כי אנחנו הרי אלופות, אם נרצה, בלספר לעצמנו סיפורים שמסבירים בדיוק בדיוק למה הכל בסדר.

כלומר, כמעט בסדר.

זאת אומרת, יהיה ממש ממש בסדר עוד מעט.

רק צריך ש. וגם ש.

ואת ה״ש״ הזה אנחנו הרבה פעמים נקח תחת אחריותנו המלאה, נעמיס אותו על כתפינו ונכפיף אותו לרצוננו- אני אעשה שהכל יהיה בסדר.

אני יכולה.

ולפעמים אנחנו באמת יכולות.

אבל לפעמים גם לא.

כי כמה שנרצה להאמין שהכל בשליטתנו, או יכול להיות בשליטתנו אם רק נפעל נכון- הרוב המוחלט של הדברים לא בשליטתנו בכלל.

כאן אולי ראוי לתהות לגבי הדימוי שהתחלנו ממנו, לא זה של הטנגו, זה של היסודות- האם אנחנו בני האדם באמת יסוד כמו חמצן או מימן, בעלי תכונות וריאקציות קבועות שלא ניתנות לשינוי.

והאם החיבור בינינו, בני האדם, דומה לריאקציה כימית, שתמיד תמיד תתן את אותה התגובה בהינתן שני היסודות הללו באותם התנאים.

אין לי תשובות לשאלות האלה.

אני רק יודעת להגיד שלפעמים צריך לחבק את הלב החומל.

להזכיר לו לחמול קצת פנימה ולא רק החוצה.

לחייך אליו ככה שיבין- אני רואה מה אתה עושה פה, אתה עובד עלי. זה לא לטובתנו.

ההחלטה לפרק זוגיות שיש בה ילדים לא יכולה להיות קלה. או לא כואבת.

היא חייבת להיות קשה ומורכבת ומפחידה לאללה- אם היא לא כזאת כנראה שהחלטנו בפזיזות וקלות ראש.

אבל הלב הזה שחומל- כשיש ילדים הוא מתרחב. פשוט כי הם גרים בתוכו.

הלב הזה הוא הבית שלהם, לפני הכל ולפני כולם.

ובאופן מפתיע (או שלא) דווקא בתוך כל הקושי והכאב מכאן מגיע האור- הלב יודע לזהות מתי לילדים לא טוב.

ושם הוא גם יודע להפסיק לחמול

את מי ואת מה

שעושה שלילדים

לא יהיה טוב.

תודה שקראת.

נתראה בירח המלא הבא.