הנוחות שבבוֹרוּת

היא שם.

תמיד שם.

אנחנו רואות אותה מזוויות שונות- לפעמים מתוך התנשאות. לפעמים מתוך רחמים. לפעמים מתוך קנאה.

קנאה כי כמה קל לפעול כשלא רואים.

וכמה זה קשה לא לראות אחרי שראינו.

יד על הלב, כמה פעמים יצא לכן לקנא קצת באמהוּת בסגנון אחר לגמרי, כזאת שלא מנתחת כל דבר, לא מחפשת להבין לעומק מה בדיוק בדיוק קורה כרגע, אמהוּת כזאת שעושה כמו שכולם ומסתפקת בתשובה ״כי ככה״ לכל למה שעולה.

אמהוּת שלא רק נגועה בבוֹרוּת אלא שקועה בה כל כך עמוק עד שהיא לא רואה בכלל שיש משהו אחר.

וכמה אנחנו מקנאות לפעמים בסוג הספציפי הזה של העיוורון, שנראה שהופך את החיים לכל כך הרבה יותר קלים.

לראות זה קשה.

לא סתם אנחנו שורפות כל כך הרבה אנרגיה על ניסיונות חוזרים ונשנים למסך את עצמנו, להרים עוד ועוד מסכים ומחיצות שיהוו חוצץ בינינו לבין המציאוּת כפי שהיא.

כשאנחנו מתרגמות את זה לאמהוּת אנחנו יכולות לדבר למשל על הדברים הגדולים- הבנה אמיתית של הבלעדיות של הנקה, והנזקים של הפורמולות לתינוקות.

הבנה של מה עושים בעצם לתינוק כשמעבירים אותו אימון שינה.

הכרה בכך שמעון/משפחתון/פעוטון הם לא מקום מיטיב להיות בו בשנים הראשונות לחיינו.

אבל אלו רק הדברים הגדולים, ראייה צלולה אף פעם לא עוצרת בדברים הגדולים. אחריהם תמיד יבואו הבנות נוספות, קטנות יותר ולפעמים קשות יותר, וזה ממשיך ככה עוד ועוד, כמו אבן שנזרקה למים ועכשיו האדוות.

עיגולים הולכים וגדלים של הבנה.

ועוד הבנה.

ועוד.

אחת ההבנות, או נכון יותר לכתוב- אחד הגילויים שהפכו לי את החיים והתפיסה לגבי איך הדברים עובדים, היה הגילוי של פשפושים.

ואני לא מדברת על האפשרות לקחת תינוק להתפנות כשהוא צריך, זאת רק הפרקטיקה.

הגילוי עצמו הוא שיש לנו מנגנון מולד שדורש שיקחו אותנו להתפנות.

שאנחנו יצורים מאוד היגייניים שלא רוצים לעשות צרכים על עצמם.

שתינוקות מגיל לידה לא עושים פיפי מתוך שינה.

שאנחנו משבשות את המנגנון הפלאי הזה, פשוט כי אנחנו לא יודעות שהוא קיים.

זאת הבנה שקשה מאוד לחזור ממנה.

לתת לתינוק לעשות צרכים על עצמו בזמן שאת יודעת שלא ככה אמור להיות- זה דבר לא פשוט.

כשהייתי מאושפזת אחרי לידה שלישית, קיסרית, לידה שבה כל מה שיכל להשתבש השתבש, מצאתי את עצמי מדדה לכיור של חדר האשפוז עם תינוק בן יום שיש לו קקי.

כי לא יכלתי אחרת, ולא האמנתי שזה מה שאני עושה.

לפשפושים לא צריך להתייחס באדיקות דתית, ההיפך הוא הנכון בעיני. קשב ואדיקות לא הולכים ביחד. אבל ההבנה הזאת- ברגע שהיא שם, ברגע שאנחנו יודעות, אנחנו לא יכולות פתאום שלא לדעת.

דוגמא טובה אחרת היא אוכל- ואני לא מדברת פה על פורמולות לתינוקות מול הנקה, על זה נדבר בהזדמנות אחרת. אני מדברת על האוכל שאנחנו קונות, ומכינות, ואוכלות, וההבנה הכה מייאשת שכמעט בלתי אפשרי להשיג אפילו חומרי גלם ראויים.

ומעבר לזה- עד כמה האוכל שאנחנו אוכלות בונה אותנו ומשפיע עלינו. מרמת מצב הרוח ועד הרמה הפיזית שכולנו מכירות.

ההבנה למשל, שההורים שלנו שאוהבים אותנו עד אין קץ, היו מאכילים אותנו ברעל עם חלב כל בוקר לפני שהלכנו למסגרת.

דגני בוקר. כאב בטן בקערה.

צבעי מאכל.

חלב מעובד.

הם פשוט לא ידעו. וכמה דברים כאלה, שאנחנו פשוט לא יודעות, עוד יש.

ואם כבר מסגרות… ההבנה שמסגרות הן לא חוק טבע אלא נועדו בראש ובראשונה לשרת את צרכיה של מערכת כלכלית כלשהי- היא הבנה מטלטלת.

אחריה מגיעות ההבנות לגבי הנורמות המקובלות אצלנו- עד כמה הן הותאמו, בכל הרמות, על מנת להתאים לצרכיה של אותה מערכת כלכלית.

ואז מתחילות לעלות השאלות- אם תיאוריות פסיכולוגיות למשל עברו התאמה כך שישרתו מציאות כלשהי, מה מעמדן של התיאוריות האלה בעצם?

האם אפשר בכלל להתייחס אליהן בתור תיאוריות.

האם זה ראוי.

אחד הגילויים המרעישים בהקשר הזה היתה בשבילי הגישה ההיקשרותית.

החיבור שלי אליה הוא ברור אני מניחה- זאת תיאוריה שמניחה בתור הנחת מוצא שאנחנו טובים.

לא מקולקלים, לא דורשים שיפור, אלא להיפך- דורשים מינימום התערבות ומענה על צרכים. צרכים מולדים שקיימים אצלנו.

החיבור המיידי שלי (אם כי החשדני בהתחלה) היה דרך הבודהיזם- חלקים גדולים מאוד של הגישה ההיקשרותית מהדהדים את תורת הנפש הבודהיסטית.

אבל אני לא חושבת שהענין פה הוא בודהיזם או אפילו הגישה ההיקשרותית עצמה.

אני חושבת שיש איזה קו מנחה של אמת, של הצצה בלתי מתווכת למציאות וכיצד היא פועלת, שבה לידי ביטוי בגישות האלה (וכמובן גם באחרות).

משנתקלנו בו קשה מאוד שלא לראות, או יותר נכון- שלא להרגיש את הבורוּת שכל כך נוכחת במקומות אחרים.

בורוּת זה נוח. אבל היא גובה את המחיר שלה.

מציאות זה לא נוח בכלל. וגם לה יש מחיר.

והבורוּת הגדולה מכל היא כמובן התפיסה שמספרת לנו שיש אפשרות להימנע מטעויות באשר הן.

בהורות ובכלל.

שאם רק נעשה הכל נכון - יהיה לנו רק טוב.

העיוורון הכי גדול הוא באמונה שאפשר להגיע למקום הזה, שבו אין יותר עיוורון.

יהיו לנו רגעים כאלה.

אולי עם הזמן יהיו לנו יותר ויותר רגעים כאלה.

אבל יהיו גם רגעים אחרים.

הדבר הכי מיטיב שיכול לקרות לנו הוא כנראה שנלמד להתייחס לעצמנו בחמלה הראויה.

לאט לאט.

עם הזמן.

Here Be Dragons

מטבע לשון היסטורי שמקושר למפות עתיקות.

מסמן אזורים שטרם נחקרו ומכיוון שכך עלולים להיות מסוכנים.

בבסיס של הכל עומד כסף. הרבה מאוד כסף.

וזה לא נכתב פה בתור איזו עובדת מציאות שטוב שנאמץ בתור השקפת עולם.

להיפך.

אני חושבת שאחד הדברים שאנחנו מתפקחות מהם כשאנחנו הופכות לאמהות במערב, זאת התפיסה שאולי היתה מושרשת בנו איפשהו- תפיסה שמאמינה שגופים מערכתיים מחפשים את טובתנו.

זאת תפיסה מתוקה להחריד, והלוואי - הלוואי - שלא היינו צריכות להתפקח ממנה לעולם, פשוט כי היא נכונה.

הבעיה היא .... שהיא לא.

אנחנו לא חייבות ליפול לצד השני, למחשבות בעלות אופי רודפני או קונספירטיבי, תפיסות כאלה שמצד אחד מציתות את הדמיון ואת יצר המלחמה ומצד שני מביאות איתן המון סטרס וחרדה.

ועיוורון.

הרבה מאוד עיוורון.

המציאות פועלת כנראה איפשהו על קו האמצע שבין התמימות הילדותית המתוקה שלנו לבין הלביאה השיוצאת להגן על גוריה נגד המערכת - לגופים מערכתיים פשוט לא אכפת מאיתנו.

לתאגידים גדולים פשוט לא אכפת מאיתנו.

הם לא פועלים נגדנו מתוך רצון להזיק אלא בתור תוצר לוואי של התנהלות שבה אנחנו לא רלוונטיים.

ככה פשוט.

הבסיס שעליו ההתנהלות הזאת נשענת הוא כסף.

וטוב שנבין את זה גם אם במבט ראשון זה מקומם אותנו.

בועת האכפתיות שאולי חיינו בתוכה עד הלידה, כנראה התנפצה עם ההבנה שאנחנו לא אמורות ללדת על הגב.

ממה שזכור לי זאת היתה נקודת מפנה בתפיסה שלי, גילוי כזה שגורר אחריו הרבה מאוד שאלות, ואת ההבנה המאוד בסיסית שלידות בית חולים, עם כל היתרונות שבהן (ויש יתרונות), הן לא בהכרח הדרך המיטיבה עבורנו ללדת.

וזה לא כי אחיות מיילדות קמות בבוקר וחושבות לעצמן איך הן הולכות להזיק היום ליולדות שלהן.

זה פשוט כי בית חולים זאת מערכת שנועדה בראש ובראשונה לשמור על עצמה.

ואנחנו, היולדות, לפעמים עומדות בדרך.

אם נתלגלג אחורה עם הסיפור על איך לידות הגיעו לבתי החולים מלכתחילה, נגיע לאותה התשובה כמו בנושאים אחרים - כסף.

הסיבה שאנחנו יולדות כמו שאנחנו יולדות היא סיבה כלכלית.

הסיבה שהתינוקות שלנו מוזנים כמו שהם מוזנים גם היא סיבה כלכלית, ואולי את זה יותר קל לנו להבין מצד אחד - כי הרי פורמולה לתינוקות קונים וברור לנו שחברות הפורמולה הן חברות ענקיות שמגלגלות סכומים שלא חלמנו עליהן.

אבל ההבנה הזאת עדיין רחוקה מההבנה עד כמה החברות האלה מזיקות.

לפעמים בזדון.

לפעמים לא.

עצם העובדה שנזקי ההזנה בפורמולה עדיין נתפסים בחברה שלנו בתור עלילות שווא מבהירה את העומק של שטיפת המוח שנעשתה פה - היחצנים הגדולים של חברות הפורמולה, אלא שיקפצו ראשונות להגן בחירוף נפש על זכותן לתת פורמולה לתינוק שלהן - הן אמהות. הלקוחות של חברות הפורמולה, כלומר אלו שממנות את החברה, כלומר אלו שחוטפות את הנזקים של האכלה בפורמולה, כלומר אלו שאמורות לדרוש קודם כל ולפני הכל את השקיפות בנוגע לבטיחות המוצר - הן שומרות הסף של החברה.

אפשר היה לראות בזה מהלך גאוני אם זה לא היה כל כך עצוב.

כדי להבין עד כמה רחוק ועד כמה עמוק כסף הוא המניע שעומד בבסיס כל הדברים, טוב להבין שהרבה מהתיאוריות הפסיכולוגיות שאנחנו מכירות משרתות אינטרס כלכלי.

אם נקח לצורך הענין נושא שנראה לנו אולי שולי ולא חשוב כמו חיתולים - חיתולים חד פעמיים, תעשייה ענקית ומאוד מזיקה מצד אחד, אבל משהו שיבער בנו להילחם עליו כמו הנקה או לידה טבעית - נוכל לראות די בקלות עד כמה עמוק ענין הכסף משפיע.

חיתולים חד פעמיים הם המצאה חדשה, אנחנו מדברות על שנות החמישית של המאה הקודמת כלומר, משהו כמו 60-70 שנה מהרגע שהמוצר הזה יצא לשוק.

החיתולים מלכתחילה לא יועדו להיות שירותים לבישים אלא יותר לשימוש במקרי חירום או בסיטואציות לא נוחות. והן הגיעו במספר מידות מאוד מצומצם - עד גיל שנה, שנה וחצי בגג שבגג.

אבל חברות כלכליות כמו חברות כלכליות צריכות את האפשרות לגדול, לפנות לקהל רחב יותר וגם - לשמר לקוחות. כך הומצאו חיתולים לגילאי שלוש ואפילו ארבע, כך גויס רופא ילדים לקמפיין פרסום אדיר של חברת פמפרס. ואם רופא אומר רופא יודע.

וזה אולי נראה לנו נושא שולי וקטן ולא חשוב, אבל.

וזה אבל גדול.

לקח פחות מדור אחד כדי שרופאי ילדים לא ידעו דבר או חצי דבר על מנגנונים מולדים של שליטה בצרכים אצל תינוקות אדם.

לימודי רפואה והתמתחות ילדים לא כוללות בתוכן את האינפורמציה הזאת.

רופאים כיום פשוט לא יודעים.

ואם אנחנו חושבות על לימודים גבוהים בתור לימודים אובייקטיביים, כאלה שמחפשים אחר הידע הנכון והמדויק ביותר.. אז לא.

כנראה ששוב נתקל באותה תשובה בסיסית שעומדת בבסיס של הכל - כסף.

ואם הידע שלנו מונע מאינטרסים כלכליים, אנחנו בבעיה.

כתבתי בהתחלה שאני מציינת את עובדת המציאות הזאת - כסף עומד בבסיס של הכל - לא כדי שנאמץ אותה.

התבוננות נכוחה על התנהלותם של דברים לא אומרת שעלינו להתייאש מהם ולציית בראש מורכן.

ודווקא סביב הנושאים שלנו - הנשיים, האמהיים, הבנה כזאת יכולה להיות הבנה משחררת.

הבנה שדוחפת אותנו לעבר חשיבה עצמאית ומחקר אישי - כי כשאנחנו מבינות שטובת התינוק שלנו היא מה שניצב לנגד עיניהם של הממונים לדבר - אנחנו מתחילות לשאול שאלות.

לחקור בעצמנו.

להתייעץ עם מי שאנחנו כן סומכות עליהן.

לבנות לעצמנו תפיסת עולם אחרת, כזאת שלא מתבססת על כסף.

יש בזה הרבה מאוד חופש, אם אנחנו חכמות מספיק לזהות אותו ואמיצות מספיק ללכת בדרך הזאת.

שיחות על אהבה

בהקטה- במסורות ההודיות הכוונה היא להתמסרות אוהבת לאלוהות ספציפית או מופשטת. דרך רוחנית של טיפוח אהבה ומסירות.

יובל הוא בהקטה של אהבה, ואהבה לומדים מהבהקטה.

…. כי קיוויתי שתראי שהאהבה המאד שלמה והמאד מסורה שהיתה לי לתת, טובה בסקאלות אחרות לגמרי מכל דבר אחר.

ואיך?

איך מה?

זאת תשובה ל״למה״, איך נשארת שם?

אני בנאדם מאוד חזק

לא כאב לך נורא?

בטח שכאב.

אבל אני יודע לשאת כאב.

וזה לא הפך את כל היומיום שלך לחרא?

בטח שכן

אבל זה כל העניין עם אהבה

אם צריך לאכול חרא כדי להגיע לדבש אז אוכלים חרא עד שמגיעים לדבש.

ואם לא מגיע הדבש אז נשברים לחתיכות

נאספים

וממשיכים הלאה.

תמיד הייתי מוכן

בכלל בחיים

לתת מעל ומעבר באמון

עד הגבול שלי

הרחוק מאד

מעבר לגבול שלי

להניח למה שבעבורו נתתי את כל כולי

נעשה קל יותר

כי אין לי ספקות אם נתתי את כל מה שהיה לי לתת.

איך מצאתי את עצמי מפרנסת לבד בית ומחזיקה עסק, עם שלושה צמודים בחינוך ביתי תוך כדי פרידה ובזמן מלחמה

זה נשמע כמו מדע בדיוני אבל זאת

מציאות חיי

ונגיעות ממנה

אני חולקת כאן איתכן

כשמדברים על חינוך ביתי, אנחנו שומעות הרבה פעמים שזאת ההחלטה היחידה שאנחנו קודם מקבלות ורק אחרי זה מבינות מה זה אומר בכלל.

אני חושבת שזאת טעות תפיסתית, פשוט כי רוב ההחלטות שלנו הן כאלה- אנחנו לא יכולות לדעת בדיוק בדיוק לאן כל החלטה תוביל אותנו.

אנחנו יכולות להסכים לשאת בתוצאות של ההחלטה.

להסכים למה שיבוא, איך שיבוא.

ואם בחרנו בחינוך ביתי טוב להיות בתשומת לב למה שעומד בבסיסה של הבחירה הזאת.

וטוב שמה שעומד בבסיס שלה יהיה מסירוּת- ההחלטה לגדל את הילדים שלנו במסירוּת הכי גדולה שמתאפשרת לנו, ולקחת עליהם אחריות. את כל האחריות.

ואם לקחנו החלטה כזאת, כנראה שבאופן טבעי נבנה את חיינו סביבה.

פשוט כי זה מה שהיא דורשת.

הרבה פעמים ההחלטה לגדל ילדים בחינוך ביתי נראית ככה - אמא שמאוד רוצה ואבא שזורם עם זה. או לא כל כך זורם עם זה אבל יאלה בסדר, כל עוד הם קטנים.

הרבה פעמים כשזה המצב, קורה התרחיש הבא - כל האחריות על החינוך הביתי הופכת להיות שלנו בלבד, וכשאני אומרת "האחריות על החינוך הביתי" זה שם קוד ל"אחריות על הילדים והצרכים שלהם".

לפעמים אפילו עד רמת ה"את בחרת בזה, תסתדרי" "ברור שזה קשה, הם צריכים להיות במסגרת", ואנחנו הרי מכירות את זה לצערנו מההנקה - קשה לך? תני בקבוק. בלי לשים לב שתגובות כאלה מעצימות את הקושי עד לרמה בלתי נסבלת.

איך שלא יהיה, הסיפור שלנו היה כזה.

משהחלטנו על חינוך ביתי, על האחריות היתה עלי.

למעשה גם לפני, אבל זה כבר סיפור להזדמנות אחרת.

בהתחלה כמו רבות מאיתנו ניסיתי לשנות. להשפיע. להיאחז במחשבה שאם רק אעשה את הדברים נכון, אמצא את הטענות הנכונות ואסדר אותם במפשטים הנכונים - המצב יהיה אחרת.

הוא יבין, הוא ירצה. מה יש פה לא להבין או לא לרצות.

ואיך אפשר לראות את הבנאדם שאיתו אתה חי קורס בסוף כל יום ולא לחמול את זה. לא להתגייס לעזור.

מסתבר שאפשר.

לקח לי זמן להשלים עם המצב הזה, ואנחנו הרבה פעמים מאשימות את עצמנו על זה.

למה לקח לי כל כך הרבה זמן, ואיך לא הבנתי או לא ראיתי.

ואני חושבת שהפוך - אנחנו צריכות להיות גאות בעצמנו על הזמן שהבנה כזאת כבדה לוקחת לנו.

זה כנראה אומר שניסינו הרבה מאוד דרכים לפני שהתייאשנו.

זה כנראה אומר ששיקול הדעת שלנו נמצא במקום הנכון.

זה כנראה אומר שהמסירות שלנו היא לא רק כלפני הילדים אלא גם כלפי בן הזוג שלנו.

זה כנראה אומר שאנחנו מאמינות בטוב, עד שיוכח אחרת.

וכל אלו הם דברים נפלאים שנרצה לטפח אצלנו, הרבה יותר מאת ההיפך שלהם.

להפוך לבנאדם מיואש תמיד נצליח, אבל למה לנו לעשות את זה בטרם עת.

בשלב מסוים נאלצתי להושיב את עצמי לשיחה רצינית. מאוד.

טוב שנקדיש זמן לשיחות רציניות כאלה עם עצמנו.

בשיחה הרצינית הזאת, אילצתי את עצמי להסתכל על המציאות כפי שהיא, לפחות בנושא הזה, ולא כפי שהייתי רוצה שהיא תהיה.

להיפטר מתסמונת האופק, זאת שעובדת עלינו לחשוב שמתישהו, כשהתנאים יהיו ממש ממש טובים ומתאימים, הדברים יראו אחרת לגמרי.

הם באמת יראו אחרת לגמרי, טבעם של דברים הוא שינוי מתמיד.

אבל זה לא בידנו לכוון איך האחרת הזה יהיה.

בטח כשהשינוי שאנחנו רוצות הוא לא שינוי פנימי שלנו אלא של הבנאדם שאיתנו.

זה לרוב נועד לכשלון מראש.

אחרי השיחה הזאת שלי עם עצמי - נשברתי.

יש הבנות כאלה שאנחנו לא יודעות איך להמשיך אחריהן.

אוקי, זה המצב - ומה עכשיו? איך בדיוק אמורים לחיות עם זה.

ולא ברמה המטאפורית. השאלה "איך אמורים לחיות" במקרה הזה היתה שאלה פשוטה של לוגיסטיקה כלכלית - שלושה ילדים צמודים וקטנים. חינוך ביתי שאני לא מוכנה לוותר עליו.

בית שצריך לפרנס.

דוקטורט שנעזב באמצע כי קורונה ותווים ירוקים.

וחלום.

או יותר נכון - חלומות, וקריאה של הלב.

חלומות נראים לנו לפעמים בתור משהו שבעיקר מפריע.

ניצב בינינו לבין היומיום שלנו, שצריך איכשהו לתפעל, ומפריעים לנו פשוט לחיות.

האמת היא שחלומות, משאלות לב כאלה, לא יעזבו אותנו בשקט עד שלא יבואו על סיפוקם.

וטוב שכך - כי הנפש שלנו יודעת מה היא רוצה ומה היא צריכה, והיא צועקת עלינו שנשים לב.

החלום שלי היה ללוות נשים בזמן לידה. ולפני לידה. ואחרי לידה.

לעזור לאמהות עם הנקה.

להיות שם בשביל מי שרוצה לגדול את הילדים שלה בלי מסגרות אבל זה נראה לה בלתי אפשרי.

החלום שלי היה לספר לנשים על זה שאפשר אחרת.

שלא חייבות כמו כולן רק כי כולן עושות ככה.

ולא רק לספר אלא להראות. להנגיש. להפוך את התיאוריות היפות האלה למציאות חייהן של כל מי שרוצה.

אבל.

אבל איך מצליחים להתפרנס מזה.

ואיך עם ילדים בחינוך ביתי.

זה נחמד אולי בתור חלום, בתור תחביב, אבל מה לזה ולמציאות.

ועוד בישראל, הכל יקר פה.

זה נשמע בלתי אפשרי.

עזבי אותך.

כולנו מכירות את השדים האלה, הקולות שלהם בתוך הראש שלנו.

וכמה טוב שחלומות ומשאלות לב הן דבר כל כך עיקש ודביק, שממשיך לחזור אלינו שוב ושוב ולא משנה איזה שדים צועקים עלינו לוותר.

כשיש לנו את ה"למה" הרבה יותר קל לנו למצוא את ה"איך".

ה"למה" שלי היה בראש ובראשונה החינוך הביתי. הרצון לגדל את הילדים שלי בעצמי.

ה"למה" הנלווה אליו היה קריאת הלב.

זה הכוח של האמהות שלנו, שאנחנו מבלבלות לפעמים עם חולשה - הילדים שלנו והרצון בטובתם לרוב יובילו אותנו לטובתנו האישית.

זה לא אחד נגד השני כמו שסיפרו לנו.

וכשהיה לי את הלמה - התחלתי לחפש את האיך.

אבל זה כבר סיפור לפעם הבאה.

תודה שקראת.

נתראה בירח המלא הבא.