הוד מעלתה השיליה

על השיליה אחרי הלידה

כולנו מכירות את המושג משכב לידה (שתקום מי שהצליחה לשכב את זה), כי צריך לתת לאיברים לחזור למקום, לתת לרצפת האגן לשקם את עצמה, כי צריך להתאושש. וזה בלי להזכיר קיסרי.

למה זה קשור לשיליה? הרדיוס הממוצע של שיליה הוא 22 ס״מ. כמו כדורגל, אבטיח קטן, צלחת בינונית. השיליה משאירה פצע פתוח בקוטר הזה בדופן הרחם.

תארו לכן שהיה מדובר בפצע חיצוני. מי היתה מעזה לקום? מי היתה מצפה מעצמה ״להיות יעילה״ או ״להתחיל כבר לחזור לעצמי״? מי היתה קמה לשטוף כלים או לקפל כביסה?

מי לא היתה נעזרת בכל הקרובים, הרחוקים ועזרה בתשלום במצב כזה? וזה עוד בלי להתייחס לתינוק במשוואה.

השיליה היא איבר לכל דבר שהגוף מגדל לתקופת ההריון ופולט החוצה בסופו. אם היינו עוברות ניתוח תוספתן, או הוצאת כיליה, 4-6 שבועות החלמה נראה פרק זמן הגיוני לתת לגוף להחלים. אבל השיליה בכלל לא נתפסת בתור משהו להתייחס אליו.

הפצע הענק הזה הוא אחת הסיבות העיקריות לדימום בשבועות שאחרי הלידה. אנחנו מאבדות עשירית מהדם שלנו דרכו.

הזמן הממוצע שלוקח לאזור הזה להחלים הוא שישה שבועות (כמעט חצי מהקצבת הזמן המגוחכת לחופשת לידה בישראל!). הממוצע הזה תלוי כמובן בהמון גורמים, ביניהם גם מנוחה, תזונה מיטיבה, תמיכה וכו. ככל שהפצע הזה נשאר פתוח יותר זמן, הסיכון לזיהום יהיה גבוה יותר, כדרכם של פצעים.

ברור שאם היה מדובר בפצע חיצוני, היחס היה שונה. קודם כל היחס שלנו- אנחנו המון פעמים מזלזלות בחשיבות של מנוחה אחרי הלידה, ורובנו לא יודעות בכלל למה זה כל כך חשוב. אבל גם היחס של הסביבה חשוב לא פחות. ברמה העמוקה, בני אדם מתנהגים איך שמצופה מהם. כמעט לאף אחת אין את התנאים לשכב רוב היום במשך חודש לפחות. כמעט לאף אחת אין את התמיכה שנחוצה לזה. כמעט אף אחת לא נותנת לגוף שלה להחלים.

בהתחשב בזה שמדובר בגוף שלנו - אנחנו יודעות ממש מעט על מה קורה בזמן הריון/ לידה/ אחרי לידה (אותו כנל לגבי ווסת, אבל זה נושא לפוסט אחר).

האמירה שידע הוא כוח נוכחת כאן במובן מאוד פשוט- אם היינו יודעות יותר, היינו מתנהגות אחרת. היינו דורשות מהסביבה לנהוג אחרת.

מעט מאוד מההתנהלות המקובלת סביב הריון- לידה- אחרי לידה מיטיבה איתנו.

זה לא חייב להיות ככה.